לענות למייל, לשטוף את הכלים שהרגע אכלנו בהם, להשקות צמחים, לטאטא את הרצפה במטבח, לקצוץ ציפורניים, לקבוע תור לדואר - רשימת המטלות הקטנטנות שלעולם לא מסתיימת, וטוב שכך, במיוחד בימים אלו, כי בגדול היא מעידה על חיים פעילים שדורשים את התחזוקים שלנו. אבל, לא פעם דווקא בגלל שהן פשוטות, קל לדחות אותן. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ושם גם הבלגאן. וכך משימה למשימה מצטרפת לרשימה מעיקה ומטרידה וככל שהיא מתארכת כך יורד החשק לגשת אליה ולהתחיל לעשות סדר.
אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לעשות בשתי דקות - זה במשפט אחד הכלל שמציע דיוויד אלן, גורו הפרודוקטיביות וומחבר הספר "אמנות הפרודוקטיביות ללא מתח", כתרופת פלא לדחיינות ולהתמודדות עם משימות. הרציונל הוא לברוח ממלכודת הדחיינות על ידי הימנעות ממנה מלכתחילה. על פי "כלל שתי הדקות", כל פעולה שאפשר לבצע אותה תוך שתי דקות או פחות, צריך להתמודד איתה ברגע שהיא עולה.
על פי אלן, האידיאל הוא להגיע למצב שבו רק המשימות "הכבדות" על השולחן – "הרעיון הוא שלא יהיו הצטברויות של מטלות שאפשר לסיים אותן תוך שתי דקות או פחות". מעבר לעובדה שזה יוצר מומנטום חיובי באמצעות ניצחונות זעירים זה גם יכול להוביל לפרודוקטיביות מוגברת: על ידי טיפול יזום במשימות קטנות, אנחנו נמנעים מהעומס הנפשי שנגרם מרשימות מטלות בלתי נגמרות, ויכולים במקביל לשמור על המיקוד לפרויקטים מורכבים יותר.
@lexxhidalgo Trust me on this one
♬ original sound - Lexi Hidalgo
לפרק משימות גדולות
העיקרון של שתי הדקות לא חייב להיות מוגבל רק למשימות קצרות במיוחד. על פי ג'יימס קליר, מחבר רב המכר "הרגלים אטומיים", הוא יכול לשמש גם להתמודדות עם משימות ממושכות יותר כמו קריאת ספר, יוגה, או כל פרויקט אחר. הרעיון הוא להתחיל עם משימה קטנה וראשונית, כמו קריאת עמוד אחד או פריסת מזרון היוגה, ומשם המומנטום ממשיך. בלא מעט מקרים, משימות גדולות או ביסוס הרגלים חדשים מפחידים אותנו בגלל גודלן. על ידי הקדשת זמן מצומצם שיניע הלאה את ההרגל, אפשר עם קצת פחות דרמה להסתגל לאט לאט להרגל החדש.
גם לחוסר היכולת לדחות דברים יש מחיר
"שתי הדקות" או בהקשר הזה אפשר גם לקרוא להן "שיטת הסלמי", גם מאפשרות לנו לפרק החלטות גדולות ולצלוח אותן. דוגמה קלאסית הן "החלטות השנה החדשה" שלא פעם הולכת לאיבוד מהר מאוד, בעיקר בגלל הלחץ משינויים גדולים. מחקרים מראים שאנשים שמכינים תכנית ספציפית מתי ואיך הם יבצעו את ההרגל החדש, גם נוטים יותר להמשיך איתו לאורך זמן. כך גם הפרויקטים השאפתניים ולעיתים מעורפלים שאנחנו נמנעים מהם כי אנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל. שורה תחתונה: על ידי פירוק פרויקטים גדולים, נוכל להימנע מהשיתוק הראשוני ולהתחיל בכל פעם חלק קטן.
"להצביע על הזהות החדשה"
קליר טוען כי אפשר לצמצם כל הרגל לגרסה של שתי דקות. במקום "לקרוא כל לילה לפני השינה" - "לקרוא עמוד אחד לפני השינה כל לילה”, ובמקום "לרוץ 10 קילומטר" - "לקשור את נעלי הריצה". לדברי קליר, זה לא רק עניין של טריק שאולי יעבוד ואולי לא, זה עניין של בניית וחיזוק הזהות שאנחנו רוצים לבנות בדרך להגשמת המטרה. "אם אתה מופיע בחדר הכושר חמישה ימים ברציפות - גם אם זה רק לשתי דקות - אתה מצביע על הזהות החדשה שלך. אתה לא דואג להיכנס לכושר. אתה מתמקד בלהיות מסוג האנשים שלא מפספס אימונים. אתה נוקט בפעולה הקטנה ביותר שמאשרת את סוג האדם שאתה רוצה להיות".