הילדים של העשור האחרון עברו כל כך הרבה. רובם נולדו לתוך מגיפה עולמית שהכניסה אותנו לסגר מתמשך, מדי פעם הם גם למדו מה הם סבבי לחימה ודומה שאזעקות הן כבר מזמן מנת חלקם גם של תושבי המרכז. ב-7 באוקטובר, הם גם נאלצים לחיות תחת מלחמה. זה לא סבב קצר, זה לא משהו שקורה אי שם, רחוק רחוק מאתנו. מה אומרים להם, מה הם מבינים, ומה חשוב לעשות?
"הילדים שלנו עומדים היום בפני מצב שמעולם לא חוו. מלחמה. זה לא עוד מבצע, או פעילות נרחבת שנועדה להגן עלינו ולשמור על ביטחוננו, מדובר במלחמה, שנבעה ממעשים איומים ומזוויעים שהופנו כלפינו, ושמעולם לא קרו קודם", אומרת שגיא ברסלב, עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית, מתמחה בטיפול משפחתי. חברת צוות מנהלי ברשת מרכזי הטיפול "עוצמות – פסיכותרפיה רב תחומית"
"'הודות' לסבבים הקודמים – הייתה לנו, וטוב שכך, היכולת לתרגל ולהתכונן להתמודדות עם המצב. ועדיין, קשה מאד להתנתק מתחושת חוסר האונים שלנו, המבוגרים, שרואים ומבינים את הזוועות, ולהפנות את הקשב מערוצי החדשות אל הילדים באופן מלא כדי לנסות ולפענח מה נכון לעשות איתם, לומר להם ולשאול אותם.
הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא לא לשקר
ילדים, ממש כמו מבוגרים במצב זה, רוצים להבין מתי תחזור השגרה לחייהם? מה משמעות האירועים שמתרחשים והאם ההורים שלהם יודעים משהו שהם לא יודעים? בדיוק בגלל סיבה זו, אסור לשקר לילדים לגבי המתרחש. משפטים כמו "זו מוסיקה ואנחנו משחקים, לא קרה שום דבר" אינם נכונים. הילד קולט את התחושות סביבו, רואה את מתח ההורים/השכנים/הסבים וכאשר יגלה ששיקרו לו עלול להתאכזב ולאבד אימון בסביבתו. הדבר הנכון ביותר לעשות הוא לתאר לילד את המצב כפי שהוא אך בהתאם לגילו, ממש כפי שנכון לעשות בשיגרה. כאשר אנו הולכים עם הילד לעשות חיסון לא נאמר לו "החיסון לא יכאב" אלא נאמר לו "הזריקה תכאב אבל עוד רגע זה יעבור", אותו הדבר במקרה חרום נכון לומר לילד שהאזעקה מפחידה, אבל אנו הולכים למרחב מוגן ששומר עלינו.
שגיא מסבירה על כמה עקרונות מידיים ומעשיים של תיווך המצב לילדים
- הורה מתפקד הוא הורה שדואג לעצמו.
Self care הוא צו השעה. דאגו לשתות, לאכול, לנוח, להתנתק מדי פעם משידורי הטלוויזיה, בססו שגרה בבית, שימרו על כוחות ותהיו בכך דוגמה לילדים. - הבעת רגשות
זה לא הזמן ללחוץ על ילדים 'לשחרר' רגשות. כל ילד מגיב אחרת. חלקם ייראו מנותקים, חלקם יפגינו פחד וחלקם יהפכו סוערים. כשילד מביע רגש חשוב לתת לזה מקום; לא לבטל, לא להקטין, לא להוציא מפרופורציות או להגיב בפאניקה, ובטח שלא לקדוח לעומק
מה כן? להקשיב בתשומת לב, לחבק, לתת תוקף לרגש ולתת תקווה. לסגור את השיח הספציפי באמירה חיובית. זה לא הזמן להציף. - התמקדו בעשייה, ובדגש על חיובית
לעגן שגרה, להקדיש זמן איכות לפעילות משותפת, לצייר יחד, לשחק, לשיר, לאפות עוגיות, לארוז חבילות לקרוא ולכתוב ברכות. אם המצב מאפשר, כדאי לשמור על שגרה חברתית של הילדים ולהפגיש אותם עם החברים, ככל שהמצב מאפשר זאת בצורה בטוחה.
- איך עונים על שאלות?
חלק מהילדים יהיו מאד סקרנים וירצו לשמוע הסברים על מה שקורה. ענו על כל שאלה, אל תתעלמו ואל תתחמקו. כשילד שואל שאלה ענו עליה בקצרה, באופן מותאם לגיל הילד ולרגישותו. אל תוסיפו מידע שלא נשאלתם עליו. ילדים שואלים רק את מה שהם רוצים לדעת, במענה הקונקרטי שלכם, סקרנותם תסופק והם יפנו לענייניהם. זה לא הזמן להעמיס.
כמה דגשים חשובים לפי גיל הילד:
גיל 0-2: לתינוקות בגיל זה אין יכולת לדבר ולבטא את תחושותיהם. יחד עם זאת הם מסוגלים לקלוט ולזכור רשמים מתקופה לחוצה. לעתים תינוקות יהיו עצבניים יותר, יבכו יותר וידרשו לקבל חיבוקים ואהבה יתרה.גיל 3-5: עודדו ביטוי רגשות דרך משחק וציור. במקרים רבים ילדים בגיל זה יחושו חוסר ישע וחוסר ביטחון. אין לילדים בגיל זה יכולת חשיבתית ולשונית להתמודד נכון עם המצב ולכן הם רגישים מאוד לתגובות ההורים. התנהגויות אופייניות של ילדים בגיל זה במצב חירום: נסיגה להתנהגויות המתאימות לשלבי התפתחות מוקדמים יותר, כגון: הרטבה, פחד מחושך, סיוטים, גילויי תלות והיצמדות להורה, גמגום, איבוד תיאבון, בלבול, פחד להישאר לבד ורצון לישון במיטת ההורים, סירוב ללכת לגן או לבית הספר.
גיל 6-11: ילדים בגיל זה מסוגלים להבין את המשמעות של שינוי משמעותי בחיים כמו אובדן ושכול. בגיל זה בולטת התופעה של פחדים וחרדות. חלק מהילדים עלולים להמציא פחדים דמיוניים שלכאורה אינם קשורים למצב. אחרים עלולים לגלות רצון להיות מעורבים בפרטי הפרטים של המצב. התנהגויות אופייניות: נסיגה, הרטבה, מציצת אצבע, עצבנות, תלות, תוקפנות, פחד מחושך, התנגדות לישון לבד, הימנעות מפעילות מחוץ לבית או עם חברים, כאבי ראש וכו'.
מה לומר? עודדו ביטוי רגשות דרך משחק וציור, העניקו תשומת לב מרובה, שמרו על סדר יום מאורגן עד כמה שניתן, שמרו על גבולות תחת גמישות בהתחשב למצב.
מה לומר? בגילים אלו ניתן לפרט מעט יותר את המצב. מי נלחם במי, מה מגן עלינו וכיצד לפעול במצבי חירום.
גיל 12-14: היזהרו מחשיפתם לפייק ניוז. בגיל זה הילדים כבר חשופים ביתר שאת לערוצי המדיה ולרשתות החברתיות. חשוב לשוחח ולהבהיר את המצב, לסנן עד כמה שניתן את התכנים שאינכם רוצים שאלו ייחשפו אליהם. חשוב לתת דגש על הפחתת לחצים וחרדות. התנהגויות אופייניות: הפרעות שינה, חוסר תיאבון, התמרדות, כאבים פיזיים, חוסר רצון להיות עם חברים.
מה לומר? הסבירו על אמצי ההגנה הקיימים והחשיבות הרבה להישמע להוראות. יש מקום לאפשר בגיל זה הבעת עמדה על המצב. - שמרו על חיוביות מול הילדים, ובכלל.
המשימה אולי הכי קשה עכשיו מכולן: זכרו שמכורח הנסיבות והחיים, גם זה יחלוף. הקפידו על אופן התנהלות חיובי מול הילדים, אסוף ומווסת, בלי פאניקה. את הכאב שתפו עם אנשים מבוגרים לא עם ילדים, הילדים פה כדי שנחזיק את המציאות עבורם ולא להפך.