את דרכי במאקו, אי שם לפני 15 שנים, התחלתי ככתבת, ולימים הפכתי לעורכת בערוץ נשים. הייתי אז בת 27, רווקה, אחת שחושבת שגיל הוא רק תרגיל ועור פנים הוא רק עור פנים. כמו כן, תמיד נאחזתי במשפט המופת שהקוסמטיקאית אמרה לי כשהייתי בת 13 והיא הוציאה בסבל ובייסורים שחור נוסף מפניי: "היום יש לך עור שומני אבל כשתגדלי את תיהני ממנו. הוא לא יתקמט מהר, את תראי", ואני צרבתי את המשפט בזיכרוני.
לאורך השנים קיבלנו למערכת ערוץ הנשים לא מעט מוצרי קוסמטיקה לבדיקה. ערימות של קרמים לפנים, חלקם ליום, חלקם ללילה, חלקם לעיניים, וגם סרומים ואנטי אייג'ינג והרבה מאוד מרקמים וריחות. בגיל 27 לא הבנתי מה לעשות עם כל אלה ובעיקר מה לכתוב עליהם. "הריח נעים, נספג בקלות" נשמע כמו הדבר הכי גנרי ולא מועיל. הלוא כדי לראות שינוי של ממש צריך המון זמן והמון מחויבות. תנו לי אייליינר, יותר קל.
זאת הסיבה שכשעזבתי את הערוץ בגיל 32 לטובת עריכת ערוץ תשעה חודשים והורים לא לקחתי איתי דבר. לא קרם יום, גם לא לילה, ובטח לא את הניג'וס המנג'ס מכול: קרם עיניים. כן, ממש הייתה לי סבלנות עם שני ילדים קטנים בבית. כמו כן, מי ישן בכלל כדי למרוח קרם עיניים?
אלא שאז התעוררתי יום אחד בגיל דקה מ-43, עם שלושה ילדים גדולים מספיק כדי לאפשר לי לישון ועור פנים שמטיח בי בכל בוקר האשמות שאני לא אוהבת אותו כמו שאני אוהבת את נטפליקס.
הוא צודק.
והוא לא הראשון שאומר לי את זה.
בכל טיפול יופי, כזה או אחר, שעשיתי לאורך השנים, מיד אחרי שהוסרה שכבת המייק אפ נאמר לי "וואו, את ממש מיובשת" (את אומרת את זה לכולם?); או "את שותה בכלל?" (את מפלרטטת איתי?). ויש גם את זו שבאמצע טיפול גבות אמרה: "העור שלך יבש וסדוק כמו אבן. החומר לא חודר. תצטרכי לבוא כמה פעמים", ואכן יצאתי עם גבה מדממת ועור סדוק כמו זה מ"ישראל מתייבשת". אבל הלו, למי יש זמן למרוח כשצריך לברוח לעבודה, לפיזורים, לאיסופים, לכושר, ל"נשק וסע", ל"יום מעשים טובים" ואיך לא – לנטפליקס.
כל זה השתנה לפני כחודש, בטיפול פנים מכונן. הוא לא היה עוד טיפול פנים. הוא היה טיפול פנים במדריד (מה שנקרא: כמה רחוק תגיעי, לילי?). הוא התחיל במגע ספרדי תמים ונגמר במיטת מים (אמיתי!), ועל הדרך לימדו אותי איך להסיר איפור (רגע, הוא לא יורד בעצמו?), איך למסז' את פניי, מה לשים קודם ואיך למרוח בתנועות מעגליות אינסופיות למען ספיגה מלאה, החדרה מושלמת והרמה טבעית (וואו, אם רק הייתי יודעת שזה מה שתנועה מעגלית מתמשכת עושה – הייתי מנסה את זה בעוד תחומים).
בתום הטיפול הספרדי ההוא, העור שלי הרגיש כמו, ובכן, טוסיק של תינוק, אבל מזן המשי המובחר ביותר. הוא גם זהר. הרגשתי שאני הולכת ברחובות מדריד ומפזרת נצנצים לאוויר. המייק אפ שנמרח מעליו היה כה עדין שנראיתי כמו פרסומת לתחבושות: "מוארת, זוהרת וקלילה".
בשיחה עם אישה שנכחה איתי באותו מעמד, כשחשפתי בפניה ששגרת הטיפוח שלי אינה קיימת, היא הייתה מזועזעת. ממש ראיתי איך עיניה המוארות נכבות בייאוש ותדהמה. בבוקר למחרת, כשנפגשנו שוב, היא הוסיפה באותו מבט משוכפל מליל אמש: "שתדעי שאני מזועזעת ממה שסיפרת לי אתמול בלילה".
או אז גמלה בלבי ההחלטה: עליי להתחיל לדאוג לשגרת טיפוח. אני, לילי שרצקי אלמליח, בתם של טובי ואפרים, שחצתה את גיל 40 לפני כשלוש שנים (אף שאני מסרבת להחשיב את שנות הקורונה כשנים), לוקחת על עצמי להסיר איפור, לנקות את עור הפנים, למרוח קרמים כולל (שימו לב, כולל!) קרם עיניים. על החתום: המורחת ברינה.
Fast Forward חודש של מריחות וטיפוח יומי אחרי, נתקלתי שוב באותה אישה מזועזעת במפגש עבודה ספונטני. "עשית משהו?" היא שאלה. "התקלחתי", עניתי. "לא, ברצינות. התחלת למרוח קרמים?" היא זיהתה במהירות. "אה, כן!", נזכרתי שהיא הייתה איתי אז, במדריד. "תקשיבי, התחלתי, מרחתי, הסרתי, טיפחתי. כל לילה, כל בוקר!", אמרתי בהיפרוונטילציה נרגשת. היא נתנה מבט חודר נקבוביות, והמבט המיואש של לפני חודש הוחלף בפליאה מוגזמת. "זה שינוי אדיר! לא מאמינה שזה מה שקרה לך בחודש!". וזה היה הרגע שהבנתי מה אני רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלי ביום מן הימים: "סבתא רבתא (אמן!), אישה ואם למופת שמרחה קרמים בוקר וליל ולא ויתרה, גם לא בתמורה לשינה".
>> בפעם הקודמת: זה מה שלמדתי על מעבר לאייפון אחרי שנים ארוכות באנדרואיד
ברור לי שעבור נשים רבות בגילי (וגם הרבה יותר צעירות כמובן) זה נוהל מובן מאליו ממש כמו צחצוח שיניים, אבל אם מי שקוראת שורות אלו, מעבירה ויש על פניה ולא מרגישה שהן רכות כמו טוסיק של תינוק - הנה כמה טיפים ותובנות שלמדתי מהתהליך:
-
זה עובד
זה אשכרה עובד. כל מה שאומרים על קרמים – עובד. זה עובד ברמת המרקם של העור שנעשה נעים, ובאופן שבו המייק אפ מתלבש עליו. זה עובד כמו שדואגים לחזייה נכונה שגורמת לטי-שירט פשוטה להיראות מעוררת קנאה (נוט טו סלף: חזייה טובה). העיגולים השחורים-אפורים מתחת לעיניי נצבעו פתאום בגוון ורדרד שלא נראה חולה, עייף ועצוב. העור עצמו נראה פשוט, מה המילה שאני מחפשת, אה – חי. -
זה לא מעלים קמטים או פיגמנטציה
הטיפוח הבסיסי ממש לא מחליף את הטיפולים הרציניים יותר שמבקשים לטפל למשל באקנה, כתמי עור או קמטים. עבורי הקרמים גם לא החליפו את השימוש במייק אפ או קונסילר, אבל השינוי בהחלט ניכר, בעיקר בכמות החומר הנדרשת כדי להגיע לכיסוי נכון של הפנים. זה גם משהו ענק. כמו כן, חשוב לדעת כמובן שזה לא תחליף לבוטוקס למי שחשקה במצח מוחלק. אחרי כל זה, אל תחשבו שכל מה שכתבתי יגרום לכם להפסיק להסתכל על הקמט המציק במצח, או בצדי השפתיים או ליד העיניים, כן? אתן לא תיראו פתאום כמו פילטר טוב באינסטגרם. אבל כשהעור נעים, אפילו הקמטים קצת מחייכים. היי, אני חושבת שראיתי אפילו קמט קטן מפלרטט איתי. נשבעת. -
זה ניג'וס אבל לא כמו שחשבתי
אז מה עשיתי? ראשית, הסרתי איפור. והרבה ממנו. במקלחת בעיקר. סבון פנים, קרם פנים וקרם לילה. אמרו לי שרצוי גם סרום, אמרתי "גם את רומא לא בנו ביום אחד" והסגרתי שאני זקנה. בבוקר אני מורחת קרם פנים וממש משתדלת קרם הגנה. במקלחות המפנקות קרצפתי היטב, וכשלא היה זמן זה היה רק "ויש" מהיר ויאללה. לא אימצתי את תורת העיסוי, אבל לעתים עשיתי תנועות מעגליות קלילות והרגשתי כמו ענת הקוסמטיקאית לדקה. רק היה חסר לי סאונד בעבוע מים ונר דולק (תנו לי חצי שנה ואני שם). היו גם לילות אחרי מסעדה עם חברות, כשכל מה שרציתי היה לקפוץ ראש למיטה, ככה עם האיפור דוח לכרית - אבל לא! לפני הראש למיטה, עברתי בחדר האמבטיה, וזה היה רגע של ניצחון. של לכבוש את הרוח! -
זה זמן לעצמך
איך שלא מסתכלים על זה, זה רגע שאת מקדישה לעצמך. לא לילד שרוצה אישור לאפליקציה ממש עכשיו, לא לילדה שחייבת קוקו בלרינה בדקה לשמונה בבוקר, לא למתבגרת שרוצה כסף וגם לא לבוסית שצריכה את הכתבה לאתמול בבוקר. זה רגע קדוש שהוא רק שלך עם המצח שלך והנקבוביות הפתוחות שלך. זה רגע שאת אומרת: "היי, ממש מגניב כאן! אולי נשים גם מסיכת פנים וניראה כמו מומיה ל-15 דקות?" אבל הרגע הזה חולף כי את מצמצת ונרדמת. -
זה בוודאות ייכנס לך לעיניים בשלב כזה או אחר
לא משנה כמה כתוב "להימנע מקרבה לעיניים", באיזשהו שלב סבון הפנים ייכנס לך לעמוקים של הרשתית ואת תקומי עירומה ורטובה ותחפשי מגבת כדי לראות שוב. אין מנוס. -
זה מסר לילדות שלך וגם לילדים
כאמא לשתי בנות ובן, האחת מתבגרת – אני חושבת שזה יופי של שיעור להתחיל לטפח שגרת אסתטיקה. לא מוגזמת, כמובן ומותאמת גיל. אבל כן, דאודורנט חמוד אחרי אימון כדורסל – כי הניחוח הוא פחות, וכן ניקוי פנים לפצעונים. -
זה להבין מה טוב לך
לא חייבים את כל התותחים הכבדים כבר על ההתחלה על שידת הקוסמטיקה שלך, אבל כן חשוב להבין איזה עור פנים יש לך ומה הצרכים שלו. מניחה שטיפול פנים מקצועי יגיע בקרוב, אבל בינתיים – טוב שיש לי בסיס. אני כבר יודעת היטב בתוך איזה עור אני מסתובבת, אבל למי שפחות סגורה אם היא יבשה, שמנונית או מעורבת – נראה לי שטיפול פנים אצל אדם מוסמך יפתור לה את הבעיות וייתן הכוונה לקרמים הנכונים. -
זה לא חייב להיות יקר
בטח אם אין כוונה להתמיד. חבל על הכסף. אני לפחות לא משתמשת בקרמים יקרים או מותגים יוקרתיים. מקום טוב באמצע. -
תשתו מים
אני מנסה. מכל כך הרבה סיבות ונכשלת בשל כל כך הרבה סיבות. אבל ברור לי שהשילוב בין שתייה מרובה למריחה מרובה יניב תוצאה טובה עוד יותר. -
קרם הגנה
תמרחו אותו. -
זכרו שהעור שלכם משתנה
זוכרים את הקוסמטיקאית ההיא מגיל 13? ובכן, אני מודה שאני לא זוכרת את שמה. רק את הנסיעה הארוכה מדיזנגוף הביתה כשאני אדומה להחריד באוטובוס עם המון חתיכים (אל תאשימו אותי, הייתי בת 13). מה שכן, העור השמנוני שלי מפעם, שהיה אמור להפוך להיות חלק ופחות מקומט עם השנים, כפי שהבטיחה לי - ובכן, זה לא קרה. למדתי שהעור שלנו עובר הרבה מאוד תהפוכות במהלך השנים ומשנה את מרקמו, בטח אם לא מסייעים לו לשמור על הדברים הטובים.
רוצה לומר: אל תיתנו לעור שמנוני מגיל 13 להטעות אתכן. אתן עלולות למצוא את עצמכן בגיל 43 עם עור יבש, כותבות טור על איך שהתחלתן טיפוח בגיל העמידה. אבל היי, איך אומרת הבת שלי שלא הגישה בזמן 10 עבודות במתמטיקה: "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא".