שני הפרקים האחרונים של "חתונה ממבט ראשון" ובמיוחד הפרק ששודר אמש, עסקו בעיקר בפרידה של לימור ואלעד. הפרידה הזו אולי לא הפתיעה את הצופים, אבל חשבנו שיש המון מה ללמוד ממנה לחיים האמיתיים:

  1. עשו לעצמכם סיכום לאחר הפרידה

    בדרך כלל כשאנשים נפרדים הם מקיימים שיחת פרידה אחת (אלא אם יש ילדים או רכוש משותף) ולאחריה הם הולכים כל אחד לדרכו. זה מאוד טבעי והגיוני אבל גם מאוד לוקה בחסר. כאשר הפרידה מסתכמת בשיחה אחת, שני הצדדים מתקבעים בנרטיבים שהיו להם טרם השיחה ולא יכולים לראות את הדברים מפרספקטיבה יותר רחבה - כזו שתאפשר להם להבין ולקחת אחריות אמיתית גם על הטעויות שהם עשו וכתוצאה מכך גם לשפר את עצמם לקראת מערכת היחסים הבאה.

    הפרק ששודר אתמול היה פרק מתנה ללימור וליעד, שבו הייתה להם את ההזדמנות לבחון ולנתח את ההתנהלות שלהם לאורך מערכת היחסים, כדי להבין ממקום פחות רגשי את עצמם כפי שהיו באמת ולא כמו שהם חשבו שהם היו (כמו למשל בסיפור של לימור וליעד בשירותים בכנרת, כשלימור לא זכרה כמעט מה אמרה ומה ליעד שמע, עד שראתה את הפרק).

    בעולם של היום האתגרים לפיתוח זוגיות הם כה גדולים, שכדאי להתייחס לכל מערכת יחסים שמסתיימת (קצרה כארוכה) כהזדמנות ללמידה עצמית ושיפור עצמי בדרך למטרה. אז אם אתם בקשר מספיק טוב אחרי הפרידה כדי לנהל את השיחה הזו ביניכם – מצוין. אם לא, ניתן להיעזר בצד שלישי שמכיר את שניכם ולפחות חלק ממה שהיה, כדי לעזור לכם להבין את הדברים מנקודת מבט יותר אובייקטיבית ורחבה.
  2. הורים, למדו את הילדים שלכם לריב בכבוד

    לימור חושפת בפני יעל שהסיבה שברחה בכל פעם מהקונפליקטים עם ליעד והתקשתה כל כך להתמודד איתם, נובעת מהגירושין הקשים של הוריה. היא מתארת סיטואציות שחוותה כילדה ששמעה ריבים קשים בין ההורים וגרמו לה לברוח ממוקד הריב, לשים ידיים על האוזניים ולהסתגר בחדרה.

    כמי שעוסקים יום יום בליווי הורים בהליכי גירושין, לא יכולנו שלא לומר משהו על האחריות שיש לנו כהורים לנהל את הוויכוחים שלנו בצורה נכונה ובוגרת מול הילדים. מותר לריב ואפילו חשוב שהילדים ייראו אותנו רבים, אך חשוב שלא נעבור גבולות של פגיעה באופיו של האחר, שלא נאמר מילים קשות ומכאיבות רק כדי לפגוע ושנראה לילדים שאפשר לפתור את הריב (ואפילו להיפרד) בדרך מכבדת ולהמשיך לשתף פעולה.

    ילדים שלא רואים את הוריהם פותרים את הריבים ביניהם, חושבים שריב הוא דבר מפחיד, שלילי ובלתי פתיר ולכן הם תמיד מנסים להימנע ממנו. כתוצאה מכך הם גם מתקשים כמובן לקיים מערכות יחסים תקינות עם בני זוג על כל המשתמש מכך.
  3. לזרום זו לפעמים אסטרטגיה גרועה

    ליעד מספר ליעל שבשלב מסוים של התהליך, בשל כל הקשיים שחווה, הוא קיבל החלטה לזרום עם כל יום ולראות מה קורה. ברגע שהוא עשה זאת הוא העביר את האחריות לזוגיות לידיה של לימור ובכך בעצם השאיר אותה לבד במערכה. בנושא הזה החוק הוא מאוד פשוט – כל עוד אתה בזוגיות תמשיך לעבוד עליה ותמשיך לנסות להשפיע. אם אתה לא מוצא את המוטיבציה הפנימית להשקיע עוד בזוגיות, המרחק לתחושת האדישות קצר ואז כבר אולי עדיף שתיפרדו (כפי שקרה).
  4. כשיש אדישות זה אומר שנגמר

    בהמשך לטיפ הקודם, ליעד מבין שלקראת הסוף הוא הגיע לשלב שבו הוא חש אדישות כלפי לימור ושם הבין שזה נגמר. כל עוד יש במערכת היחסים רגשות חיוביים או אפילו שליליים זה אומר שיש על מה לעבוד כי עוד יש שם רגש. אבל אם כבר הגעתם למקום של אדישות, למקום בו כבר לא אכפת לכם מה יקרה, זה סימן ברור לכך שהזוגיות נגמרה.
  5. לשקף לשקף לשקף

    לימור אומרת בדיעבד, ובצדק, שהיא חושבת שאם תוך כדי הריב הגדול על הטיילת שהביא לפיצוץ בינה לבין ליעד הם היו משתמשים בתרגיל השיקוף שיעל לימדה אותה בקליניקה, הם היו מבינים הרבה יותר טוב אחד את השני ואולי זה היה מסתיים אחרת. אז אולי זה מרגיש קצת מאולץ בהתחלה, אבל להשתמש בכלים ובתרגילים של תקשורת מקרבת יכול להציל לפעמים זוגות מלוותר על קשר בגלל אי הבנות פתירות לחלוטין.
  6. כבוד בסיסי גם בפרידה

    את שיחת הפרידה חשוב לעשות עם הרבה טאקט. זה אמנם לא צולם ולא שודר בתכנית, אבל ליעד מספר כיצד לימור העירה אותו משינה בחצות כדי להגיד לו שהיא רוצה להיפרד ממנו. לבנו עם ליעד שהיה צריך להתעורר לסיטואציה קשה שכזו ולהתמודד איתה כשהוא אפוף שינה ובקושי מבין מה קורה סביבו.

    החלטתם להיפרד? זכותכם המלאה! אבל דברו על כך עם הצד השני בצורה מכבדת, בזמן מתאים ובסטינג שמאפשר לשניכם להביע את עצמכם, להקשיב ולשוחח כמו שצריך.

    נדב נישרי ונגה זיו פרידמן הם בני זוג בפרק ב' ומגשרים זוגיים המתמחים בגישור גירושין, הורות משותפת ובהסכמי זוגיות, העובדים וגרים יחד (קומה מעל קומה). לנדב תואר ראשון במשפטים ותואר שני ביישוב סכסוכים והוא מחבר הספרים להתגרש בשלום ושותפות חדשה. לנגה תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר נוסף במשאבי אנוש ותואר שני בפסיכולוגיה ארגונית-תעסוקתית.