אין פה בריכה: בדקתי את אחד המלונות הנחשבים | מבקר בגבוה

הונג קונג היא עיר שלא ממש יודעת להיות שקטה: גורדי שחקים, תנועה, אורות, אנשים וקצב כמעט בלתי פוסק. ואז נכנסים ל-Upper House, עולים במדרגות הנעות, ממשיכים עוד קצת למעלה, ומשהו משתנה.

אין כאן לובי גרנדיוזי, אין נברשות ענק ואין את רגע ה"וואו" המיידי שמלונות יוקרה רבים מנסים לייצר כבר בדלת. למעשה, אם לא יודעים לאן מגיעים, הכניסה כמעט צנועה מדי - וזו בדיוק הנקודה.

Upper House Hong Kong נפתח ב-2009 ותוכנן על ידי האדריכל והמעצב ההונג-קונגי אנדרה פו. הרעיון שעמד בבסיסו היה ליצור מלון שמרגיש יותר כמו בית פרטי מאשר כמו מוסד אירוח גדול, עם חומרים טבעיים, פרופורציות מדויקות והרבה פחות ראווה. פו קרא לקונספט "Upward Journey", מסע כלפי מעלה. ככל שעולים מן הרחוב אל המלון, הרעש נשאר מאחור והחוויה הופכת רגועה ואינטימית יותר. יותר מ-17 שנה אחרי שנפתח, העיצוב הזה עדיין מרגיש רלוונטי באופן יוצא דופן.

מלון שמתחיל דווקא למעלה

המלון כולל 117 חדרים, וכולם נמצאים גבוה עם נופים לכיוון העיר או ויקטוריה הארבור. במקום לרכז את כל הדרמה בקומת הכניסה, מרכז הכובד האדריכלי נמצא דווקא למעלה.

כשעולים לקומות החדרים פוגשים את האטריום המרכזי, שבתוכו נמתחת יצירת מתכת בגובה של כ-40 מטר. המסדרונות פתוחים אליו, והתחושה כמעט קתדרלית, בלי שיש, זהב או פאר קלאסי. זה חלל גדול שמצליח איכשהו להישאר שקט, וזה מה שאהבתי כאן: המלון לא מנסה לצעוק “"תראו כמה אני יוקרתי", הוא מניח שתבינו את זה לבד.

ב-2025, Upper House דורג במקום העשירי ברשימת 50 המלונות הטובים בעולם, אחרי שב-2024 הגיע למקום החמישי. מאז פורסמה רשימת 2026 והמלון עלה למקום השמיני בעולם.

68 מ"ר, אבל הכוכב האמיתי נמצא מחוץ לחלון

אני התארחתי ב-Studio 70 Harbour View, בקומה ה-46. למרות המילה "סטודיו", מדובר בחדר של 68 מ"ר, שטח נדיב מאוד, במיוחד בעיר כמו הונג קונג. הקטגוריה כוללת מיטת קינג, חדר ארונות נפרד, מקלחת גשם ואמבטיית אבן חופשית. העיצוב ממשיך בדיוק את אותה שפה של המלון: עץ, גוונים טבעיים, קווים נקיים וכמעט שום דבר שלא צריך להיות שם. אבל כל זה הופך די מהר לרקע כי אז מסתכלים החוצה.

חלונות מהרצפה עד התקרה מכניסים את ויקטוריה הארבור וקו הרקיע של הונג קונג אל תוך החדר. יש מלונות שתולים יצירת אומנות גדולה מעל המיטה אבל כאן הרגשתי שהעיר עצמה עושה את העבודה.

חדר הרחצה היה מבחינתי אחד הרגעים החזקים בשהות. האמבטיה ניצבת מול החלונות, וכשאתה שוכב בה מול הונג קונג בלילה, קשה שלא להבין מה פו ניסה לעשות: פחות קישוטים, יותר רגעים שלא שוכחים.

בשלב מסוים מילאתי את האמבטיה, פתחתי שמפניה ופשוט הסתכלתי החוצה. לפעמים ביקורת מלון כוללת הרבה מאוד בדיקות, אבל יש רגעים שבהם צריך פשוט ליהנות מהמקום.

בחדר חיכו מוצרי Bamford, מיני-בר עם משקאות וחטיפים שכלולים בשהות, ומים מסוננים ללא הגבלה במקום שורות של בקבוקי פלסטיק. אחת המחוות שאהבתי במיוחד הייתה ערכת נסיעות קטנה, ובתוכה בין היתר סכין גילוח עם ראשי התיבות שלי. זה לא הדבר היקר ביותר שאפשר לתת לאורח, אבל דווקא מחוות כאלה מספרות בעיניי יותר על מלון מאשר עוד בקבוק שמפניה. הן גורמות לך להרגיש שמישהו חשב עליך.

ומה אין כאן?

ופה מגיע החלק המעניין. לא הייתה במלון בריכה, וגם לא ספא קלאסי מהסוג שאני רגיל לבדוק במלונות יוקרה עם בריכה, סאונה, חדר אדים ומתקנים רטובים. במקום זה יש חדר כושר שפועל 24 שעות, ותפריט של טיפולי wellness שניתן להזמין בין היתר ישירות לחדר. על הנייר, מבחינתי זו נורה אדומה. ברמה הזאת אני מצפה בדרך כלל למתקנים מלאים.

הזמנתי מסאז’ של 90 דקות לחדר, והמטפלת הייתה מצוינת. היא זיהתה די מהר את האזורים התפוסים בגב ועבדה בצורה מקצועית ומדויקת. זה לא גרם לי לשכוח שאין ספא, אבל כן הוכיח שאפשר לייצר חוויית wellness טובה גם בדרך אחרת. ועדיין, אם בריכה וספא מלא הם חלק מהותי מהחופשה שלכם, זו נקודה שצריך להביא בחשבון.

ארוחת ערב בקומה 49

בקומה ה-49 נמצאת Salisterra, מסעדת המלון, שמגישה מטבח ים-תיכוני מול נוף פנורמי של הונג קונג. באותה קומה נמצא גם Green Room, הבר האינטימי של המלון. לקחתי בארוחת הערב תפריט שכלל כמה מנות ראשונות, מנה עיקרית וקינוח. האוכל היה טוב מאוד והשירות מצוין, אבל זו לא הייתה הארוחה שזכרתי מהשהות. מה שכן קשה לשכוח הוא הלוקיישן. החשבון שלי לארוחה הגיע ל-1,040 דולר הונג-קונגי, סכום שבעיניי היה סביר ביחס לכמות האוכל ולמקום.

אחרי הארוחה עברתי ל-Green Room לקוקטייל מול העיר. וגם כאן חזר אותו רעיון: לא בר עצום, לא מועדון ולא מופע, פשוט חלל יפה, קוקטייל טוב ונוף שעושה הרבה מהעבודה.

למוחרת הזמנתי את ארוחת הבוקר לחדר: Eggs Benedict עם סלמון, מאפים, קפה, מיץ תפוזים, טוסט אבוקדו וכמה מנות מקומיות. היא הייתה טובה, אבל לא מהטובות שאכלתי במלונות ברמה הזאת. גם כאן, האוכל עצמו לא היה הסיפור. לאכול ארוחת בוקר על הספה, כשכל הונג קונג פרושה מולך והגשם יורד על הנמל, זו כבר חוויה אחרת לגמרי.

וזה אולי מסכם את Upper House בצורה הטובה ביותר. הוא לא בהכרח מנצח בכל קטגוריה בנפרד - אין לו את הספא הטוב ביותר, אין בריכה, וארוחת הבוקר לא הייתה בלתי נשכחת. אבל הוא מצליח לגרום לדברים להתחבר.

Upper House הוא מבחינתי הוכחה שיוקרה לא חייבת לצעוק. העיצוב של אנדרה פו, שנוצר ב-2009, עדיין מרגיש מדויק ורלוונטי; החדרים עצומים ביחס להונג קונג, הנוף הוא מהמרשימים שחוויתי והשירות לאורך השהות היה מצוין. כיום מחזיק המלון גם בשני Michelin Keys ומדורג במקום השמיני ברשימת The World’s 50 Best Hotels לשנת 2026.

אבל יותר מהכול, יש כאן זהות. אתה יכול להיכנס לעשרות מלונות יוקרה בעולם ולפעמים לשכוח אחרי כמה חודשים איך בדיוק הם נראו. את Upper House קשה לבלבל עם מקום אחר.

מצד שני, ברמה הזאת אי אפשר להתעלם מהיעדר בריכה וספא מלא, וגם האוכל וארוחת הבוקר היו מבחינתי טובים מאוד, אבל לא יוצאי דופן. ועדיין, כשעזבתי, הרגשתי שהבנתי למה המלון הזה ממשיך להופיע שוב ושוב בין הטובים בעולם.

וכמה זה עולה?

המחירים משתנים מאוד בהתאם לתאריכים ולביקוש. The World’s 50 Best Hotels מציין כיום מחיר פתיחה של כ-650 דולר ללילה, בעוד שבאתר הרשמי של המלון ניתן למצוא חבילות ל-Studio 70 Harbour View שמתחילות סביב 5,580 דולר הונג-קונגי ללילה, בהתאם לזמינות ולתנאי החבילה. כמו תמיד, מדובר במחירי פתיחה ולא בהבטחה למחיר מסוים ובתקופות עמוסות המחיר יכול להיות גבוה משמעותית.

הציון שלי: 9 מתוך 10.

הלל אטלן הוא יוצר תוכן בתחום הלייף סטייל, המתמחה בביקורות למסעדות מישלן ולמלונות יוקרה ברחבי העולם. תכנים נוספים של הלל באינסטגרם ובטיקטוק.