"הייתה תקופה שבה סבלתי מאקנה מאוד אינטנסיבי בפנים, ובאותו זמן לא היו לי עבודות; אתה צריך להיות מספיק גברי, אבל גם מספיק עדין": בזמן שהשיח על אידיאל היופי מתמקד לרוב בנשים, דוגמנים שצעדו השבוע בשבוע האופנה בתל אביב מספרים על הלחץ, הציפיות והמחיר של להיות גבר בתעשיית האופנה

שבוע האופנה בתל אביב אומנם הסתיים בסוף השבוע, והותיר מאחוריו את התצוגות, הבגדים - והדוגמנים שעלו על המסלול. אלא שמאחורי התצוגות, לצד הסיפורים על המעצבות והדוגמניות, מסתתר גם סיפורם של הגברים בתעשייה - חוויה שנותרת לא פעם מחוץ לאור הזרקורים. מה מצופה מדוגמן גבר, איך נראית הגבריות על המסלול, ומה קורה מאחורי הקלעים של עולם שנראה מבחוץ זוהר ומוקפד? דוגמנים שצעדו השבוע בשבוע האופנה בתל אביב מספרים בשיחה עם N12 על המציאות שמאחורי התצוגות.

"אתה צריך להיות מספיק גברי, אבל גם מספיק עדין"
עידן כהן, דוגמן ויוצר תוכן, תיאר את הסטנדרטים הגבוהים שעימם מתמודדים גם הגברים בתעשייה. "מצפים ממך להיות גבוה, חטוב, עם כתפיים רחבות שיחזיקו את הבגד, בטן שטוחה, פנים מסוימות, אבל גם לא להיות שרירי מדי", הסביר. "אתה צריך להיות מספיק גברי, אבל גם מספיק עדין". לדבריו, הדרישות משתנות בין מסלולי אופנה לצילומים מסחריים, אבל בשורה התחתונה, גם בתעשייה שמרבה לדבר על אינדיבידואליות - לא פעם מחפשים מראה מסוים מאוד.

גם גילעד בן יוסף, דוגמן ויוצר תוכן, מתאר סטנדרט דומה: "דוגמנים חייבים להיות גבוהים, מעל 1.83 מטר, ולשמור על מבנה גוף רזה אבל מחוטב, עם פנים נקיות ומחוטבות. זה ממה שאני חוויתי". לדבריו, גם הערות על מבנה הגוף הן חלק מהחוויה המקצועית. "זה מאוד תלוי באיזה סטריאוטיפ אתה נופל. העירו לי, למשל, שאני צריך להתחזק, וזה לגמרי בסדר", הסביר גילעד. "בסופו של דבר, המראה שלי הוא חלק מאוד גדול מהעבודה שלי".

ליאור טנצר, דוגמן ואסיסטנט של מעצבים, מזהה את הלחץ הזה גם מהצד השני של התעשייה. לדבריו, לצד פתיחות מסוימת למראות מגוונים יותר שניתן לראות היום, עדיין קיימת ציפייה מגברים להיראות חטובים, שריריים ובעלי נוכחות גברית מובהקת. הוא מצביע גם על האופן שבו גבריות אמורה להיראות על המסלול: "מגברים מצפים להיות מאצ'ואיסטים, לצעוד ולעשות פוזות שלא בהכרח מראות הרבה או מביעות הרבה", הוא תיאר. "אני חושב שאפשר לעשות את זה אחרת, ואני דוגל בצעידה אמיתית ועוצמתית גם כגבר".
"הגוף הופך למשהו שצריך לתקן ולשפר כל הזמן"
הסטנדרטים האלה לא נשארים רק בדרישות של מעצבים ומלהקים, ולעיתים הם מחלחלים גם לאופן שבו הדוגמנים תופסים את עצמם. כהן סיפר שרק לאחרונה הרגיש בנוח להגדיר את עצמו כדוגמן, בין היתר משום שהחזיק במשך שנים בדימוי מסוים של מי מתאים למקצוע. "תמיד האמנתי שהדוגמנים הם האנשים הכי יפים ומשורטטים בעולם, עם הקוביות והפרופורציות המושלמות", סיפר. "אני לא חושב שאני כזה. אני לא בלונדיני עם עיניים כחולות ואין לי שמונה קוביות בבטן".

לדבריו, לאורך הדרך קיבל הערות ומבטים שגרמו לו להרגיש שאולי הוא לא מתאים לתעשייה. "לפעמים הערה שנזרקת בשנייה יכולה להישאר עם בן אדם הרבה מאוד זמן", אמר. הוא הוסיף כי גם אם למעצב יש זכות לחפש מראה מסוים, חשוב לשים לב לאופן שבו מעבירים את המסר.
גם בן יוסף מספר על תקופה שבה המראה החיצוני השפיע על תחושתו ועל העבודה שלו. "הייתה תקופה שבה סבלתי מאקנה מאוד אינטנסיבי בפנים, ובאותו זמן לא היו לי עבודות", סיפר. הוא גם זוכר הערות שקיבל על מבנה הגוף שלו ועל הצורך להתחזק. לדבריו, המראה הוא חלק בלתי נפרד מהמקצוע, ולכן גם הערות שנוגעות אליו הופכות לחלק מהחוויה של דוגמן.

כהן מבקש להבחין בין הלחץ שמופעל על גברים לבין זה שחוות נשים בעולם הדוגמנות. "אני חושב שנשים מתמודדות עם ביקורת הרבה יותר ממוסדת ואגרסיבית סביב הגוף שלהן, ולא הייתי מנסה להשוות את החוויות כאילו הן זהות", אמר. "אבל זה לא אומר שלגברים אין לחץ. בסוף זה לא קשור למינים, זה קשור למקצוע עצמו. בשני המקרים הגוף הופך למשהו שצריך לתקן ולשפר כל הזמן".
"פעם היית משווה את עצמך לדוגמן על שלט חוצות - היום זה מאות גברים דרך מסך"
לצד הדרישות של עולם האופנה, גם הרשתות החברתיות מעצימות את העיסוק במראה החיצוני. בן יוסף הצביע על מגמות כמו Looksmaxxing, שמעודדות שיפור מתמיד של המראה, ואמר כי הן עלולות לגרום בעיקר לצעירים לפתח חוסר ביטחון סביב מאפיינים שכלל לא העסיקו אותם קודם. "גם אני נפלתי בזה", הודה בן יוסף.

כהן תיאר את השינוי שיצרו הרשתות החברתיות בעוצמת ההשוואה לאחרים. "פעם היית משווה את עצמך לדוגמן על שלט חוצות או בעיתון. היום אתה משווה את עצמך למאות גברים בכל יום, דרך מסך שנמצא לך בכיס וזמין לך 24/7", אמר. לדבריו, ההשוואה נעשית לא פעם לתמונות שעברו עריכה, צולמו בתאורה מחמיאה או כוללות פילטרים. "אנחנו משווים את המציאות שלנו לגרסה הכי טובה של המציאות של מישהו אחר, ואז מתפלאים למה אנחנו לא מרוצים מעצמנו. וזה אסון".
לדבריו, גברים עדיין מתקשים לדבר בפתיחות על חוסר הביטחון שלהם, בין היתר משום שהדבר נתפס כלא גברי. "יש איזו ציפייה מגברים להיות בטוחים בעצמם כל הזמן. כאילו אם אתה גבר, אסור לך להודות שאתה לא אוהב משהו בגוף שלך", אמר. "גבר יכול להיות חזק, בטוח בעצמו, גברי, ועדיין להיות חסר ביטחון לפעמים. זה לא הופך אותו לפחות גבר, זה פשוט הופך אותו לבן אדם".
גם טנצר סבור שהרשתות החברתיות הגבירו את הלחץ. לדבריו, החשיפה המתמדת למודלים של יופי שקשה מאוד להשיג, ושלא פעם גם עוברים עריכה, מקשה במיוחד על מי שעובד בתעשייה שמתעסקת בגוף ובדימוי שלו. הוא מדגיש את החשיבות של הגעה לתחום עם ביטחון עצמי ויכולת להתמודד עם דחייה: "חשוב מאוד להיכנס לתחום הזה מוכנים ועם מספיק ביטחון, כדי לדעת ש'לא' לא אומר שום דבר עליך".

"דוגמנים הם לא קולבים עם דופק"
מאחורי ההופעה המוקפדת על המסלול מסתתרת גם שגרת עבודה תובענית. כהן סיפר כי ביום שבו התצוגה הראשונה מתחילה בשעה 10:00 בבוקר, הדוגמנים עשויים להגיע כבר ב-7:00. "זה מתחיל הרבה לפני. קאסטינגים, מדידות, חזרות, שעות של המתנה, איפור, שיער, החלפות בגדים ותיקונים ובלת"מים", תיאר. "אתה יכול להעביר יום שלם בהכנות בשביל דקה אחת על המסלול".

גם מאחורי הקלעים, לדבריו, מתנהל מרוץ נגד השעון: "אנשים רצים לכל כיוון, מלבישים, מאפרים, מעצבים, מפיקים, צלמים מכל מקום. כולם עובדים בטירוף כדי שהכול ייראה מושלם". לדבריו, לפני התצוגה מתקיימות חזרות שבהן הדוגמנים לומדים את קצב ההליכה והסגנון שמתאים לכל מעצב.
בן יוסף תיאר גם הוא את הכנות שנמשכות שעות, אף שלדבריו גברים נדרשים בדרך כלל לפחות זמן הכנה מנשים. "מגיעים להכנות כבר שעתיים-שלוש לפני התצוגה. מתחילים בשיער ובאיפור, עושים חזרה, מתלבשים ויוצאים לתצוגה", סיפר. לדבריו, רגע לפני העלייה למסלול שוררת מאחורי הקלעים אווירה של לחץ והתרגשות, לצד צלמים שמסתובבים בין הדוגמנים. "הייתי אומר שיש אווירה כאוטית, אבל במובן החיובי של אדרנלין טוב".
טנצר מוסיף כי ההכנות ביום התצוגה הן רק חלק מהעבודה. ימי המדידות שמתקיימים לפני כן יכולים להיות ארוכים במיוחד, בעיקר בשבוע האופנה, שבו כל בגד מותאם לדוגמן מסוים וצריך לשבת עליו בדיוק. גם מאחורי הקלעים, לדבריו, יש צילומים, תרגול הליכה והכנות לקראת העלייה למסלול.

לא תמיד הכול מתנהל לפי התוכנית. כהן, שגובהו 1.94 מטר ונועל כמעט מידה 50, סיפר כי בתצוגה של שנקר נאלץ לצעוד בנעליים קטנות בכמה מידות. "היו שלוש תצוגות באותו יום, וכבר בתצוגה השלישית התחלתי לדמם מהרגל פיזית. הנעל חתכה אותי מאחור", סיפר. "ההצגה חייבת להימשך, אין מה לעשות". לדבריו, במשך שבוע לאחר מכן לא יכול היה לנעול נעליים סגורות.
גם בן יוסף נזכר בתצוגה שבה עשר דקות לפני העלייה למסלול עדיין לא היו לו נעליים. בסופו של דבר מצאו לו זוג שהיה קטן עליו מאוד, וכמה דקות לפני התצוגה הוחלף בזוג אחר שהיה גדול עליו. הוא הצליח להסתדר עם הנעליים, אך המקרה ממחיש עד כמה גם פרטים קטנים יכולים להפוך לאתגר ברגע האחרון.

המראה שמציגים הדוגמנים על המסלול לא תמיד דומה לזה שאיתו הגיעו מאחורי הקלעים. בתצוגה של המעצב ויוי בלאיש, למשל, כהן עבר שינוי שכלל תוספות שיער, תסרוקת גבוהה ואיפור שחור דרמטי. "לא ידעתי שזה מה שיעשו לי, אבל זרמתי על זה", סיפר. "זה קצת כמו לשחק דמות בסדרה".

"אנשים לפעמים מזלזלים בעבודה הזאת כי מבחוץ היא נראית קלה", אמר כהן. "דוגמנים הם לא קולבים עם דופק. מאחורי כל בן אדם שעולה למסלול יש שעות של עבודה".
"להיות רק דוגמן זה לא מספיק כאן"
מעבר לתחרות ולדרישות המקצועיות, הדוגמנים מתארים גם מציאות כלכלית לא פשוטה. בן יוסף סבור שכיום קשה להתפרנס מדוגמנות בלבד בישראל. "זה לא שיש כל יום קמפיין", אמר בן יוסף. "יכול להיות לך שבוע שפתאום יש לך שלושה ימי צילום ושבוע אחר שאין כלום".
"אני גם יוצר תוכן ברשתות החברתיות וזו מרבית העבודה שלי", הוא הסביר. "אם הייתי נשען רק על דוגמנות בארץ לא הייתי מצליח להרוויח טוב".
גם כהן סיפר על המורכבות הכלכלית. "להיות רק דוגמן זה לא מספיק כאן. ישראל היא שוק קטן, ויש כאן אנשים מוכשרים בטירוף, אבל צריך להבין שדוגמנות היא לא בהכרח מקצוע יציב מבחינה כלכלית", אמר. לדבריו, ההכנסה תלויה בכמות העבודות, בסוג הקמפיינים ובמעמד של הדוגמן בתעשייה.
גם טנצר מצביע על מספר מצומצם של עבודות לגברים ועל שכר שלא תמיד הולם את ההשקעה. "זה מאוד מאתגר, באופן כללי, אבל במיוחד עבור גברים - אין כאן הרבה עבודה. אנחנו גם לא מתוגמלים כראוי", אמר. לדבריו, לצד המעצבים והמותגים המוכשרים, גם התעשייה עצמה מתמודדת עם מגבלות תקציב שמשפיעות על היכולת להעסיק ולשלם לדוגמנים.
כהן הוסיף כי הגבולות בין דוגמנות, משחק ויצירת תוכן הולכים ומיטשטשים. "מותגים כבר לא מחפשים רק פנים יפות, הם מחפשים אנשים שיש מאחוריהם סיפור, אישיות וקהל", אמר. לצד זאת, הוא הדגיש כי מדובר במקצוע שכולל לא מעט דחיות, תחרות ותקופות שבהן אין עבודה.
"אופנה אמורה להיות המקום שבו שוברים מוסכמות, לא המקום שבו מייצרים אותן"
למרות הקשיים, הדוגמנים מזהים גם שינויים בתעשייה. כהן מספר כי בשנים האחרונות יש יותר מקום למראות מגוונים, ומקווה שהמגמה תתרחב. "אופנה אמורה להיות המקום שבו שוברים מוסכמות, לא המקום שבו מייצרים אותן", אמר. "אני רוצה לראות על המסלול אנשים גבוהים ונמוכים, רזים ושריריים ומלאים, עם פנים לא סימטריות ועם דברים שהופכים אותם למי שהם".
גם טנצר מזהה פתיחות מסוימת למראות פחות טיפוסיים, במיוחד בשבוע האופנה, אך מדגיש כי אידיאל היופי עדיין נוכח. מבחינתו, השינוי צריך לבוא גם באופן שבו התעשייה מגדירה גבריות ומאפשרת לדוגמנים להביא למסלול נוכחות אישית ולא רק לעמוד בתבנית מוכתבת.
כשנשאל כהן מה היה משנה באידיאל היופי שמכתיב עולם האופנה, השיב: "הייתי מעיף את המילה 'אידיאל' מהחלון פשוט. מי החליט שיש דרך אחת נכונה להיראות? מי החליט שגוף מסוים יפה יותר מגוף אחר?".

