"קנינו משהו שכל אחד חולם עליו": החיים החדשים של הישראלים שעברו לכפר מבודד באיטליה

חצי שעה מאגם אורטה (Lake Orta) המהפנט, למרגלות המונטה רוזה (Monte Rosa) ובתוך עמק שופע מים וירוק, שוכן עמק ורססיה (Valsesia). האזור האלפיני הזה במחוז פיימונטה (Piedmont) נחשב לריאה הירוקה של צפון איטליה, אך בשנים האחרונות הוא סבל מבעיה קשה של התרוקנות תושבים. הבתים התפנו, המפעלים נסגרו, והשקט הפך לכמעט מוחלט.

> כולם מכירים - לא הרבה היו: מה מסתתר בהוואי?

בדיוק בנקודה הזו, התחבר הצורך האיטלקי לאכלס מחדש את הכפרים עם החיפוש הישראלי המוכר אחר שקט, שלווה וביטחון. איטלקי-יהודי שחי שנים בישראל, זיהה את הפוטנציאל והקים את פרויקט "ביתה" – יוזמה שמטרתה ללוות משפחות בין-לאומיות וישראליות שמחפשות לשנות כיוון ולהתיישב בעמק.

אחת מהן היא חגית קורן מידן, שעזבה את המושב הקטן גיטה שבגליל, ועברה עם בעלה ובנה להתגורר בכפר פרונה (Parone) שבעמק, המונה כ-100 תושבים בלבד. קהילה מגוונת מאוד, מורכבת מאיטלקים מקומיים, הולנדים, מרוקאים, סינים, גרמנים וישראלים.

הישראלים חיים יחד כקהילה?
"אין פה איזה 'ביחד' חונק, כל אחד חי את חייו, אבל יש חיי חברה נהדרים וחברויות מקסימות גם עם ישראלים וגם עם המקומיים. למשל, בסופה הרצינית הראשונה שהייתה פה, כשאני בכלל לא הבנתי את גודל האירוע ונסעתי לטייל במילאנו, השכנה האיטלקייה שלי התקשרה מודאגת בלי הפסקה כדי לוודא שאני חוזרת הביתה בשלום. כשהגעתי, הדרכים היו חסומות בשלג ונאלצתי לסחוב את כל הקניות ברגל במעלה ההר. הדאגה הזו הראתה לי שיש פה ערבות הדדית פשוטה וחמה".

35 דונם, נחלים זורמים ובית עץ

"הרעיון נולד מהצורך של הישראלים למצוא מקום חדש, ומהצורך של האיטלקים למלא את הכפרים שנעזבו פה", מסבירה חגית את הקסם שמשך אותה ואת משפחתה לאלפים. "באיטליה יש התרוקנות, במיוחד באזורים המרוחקים. קשה להתפרנס, חנויות ומפעלים נסגרו, וזה עצוב כי זה מקום מטורף ביופיו. אבל מהצד השני, מדובר במקום בטוח ושקט ברמות שאי אפשר לתאר. הרכב היחיד שנלקח פה ב-20 השנה האחרונות היה כשאיזה שיכור רצה הביתה, מצא אוטו פתוח עם מפתח, ונטש אותו כמה מאות מטרים משם".

החיפוש אחר איכות חיים יוצאת דופן הוביל את חגית ואת בן זוגה לרכוש נכס שמעטים בארץ יכולים לחלום עליו. "קנינו משהו שכל ישראלי רק חולם עליו, שאף אחד לא יכול לקנות דבר כזה בארץ שלנו. קנינו בית עם 35 דונם, ממש חווה ענקית. יש פה שני בתים, בית עץ קטן ('שלה') ובית אבן גדול שאנחנו מסיימים לבנות – שני נחלים זורמים שאנחנו שותים ממימיהם, ומולנו רק יער והרים. עכשיו התכנון הוא להביא תרנגולות ושתי עזים ננסיות שיעשו לי עבודה של מכסת דשא".

לצד הנופים הציוריים, המעבר לאלפים הביא איתו גם שוק תרבותי לא קטן, במיוחד עבור ישראלים שרגילים שהכל קורה בלחיצת כפתור. "כולנו רגילים בישראל שהכל טכנולוגי - מזמינים תור לרופא באפליקציה, מקום במסעדה בשני קליקים. פה? אין דבר כזה. אם את רוצה להזמין שולחן במסעדה, את צריכה להתקשר ולדבר באיטלקית, כי ברוב המקרים העובדים לא יודעים אנגלית בכלל. עד שהצלחתי לעשות את זה בעצמי באיטלקית, לקח זמן. גם לקבוע תור לרופא זה אירוע, משהו שאנחנו עושים היום דרך הוואטסאפ כי זה מה שנוח. היינו צריכים ללמוד להוריד הילוך".

חגית מציינת שהחיים בעמק מביאים איתם גם התמודדות עם מזג אוויר שלא מוכר למטייל הישראלי הממוצע: "בחורף הטמפרטורות נעות סביב האפס מעלות, ולפעמים יורדות למינוס 7. בעלי והבן שלי עפים על זה, אפשר לעשות גם סקי באתרים הקרובים כמו אלאניה ואלפה די מרה. לי קצת יותר קר, מודה, אבל הנוף מפצה על הכל. מעניין לראות גם את השינוי האקלימי, התושבים הוותיקים מספרים שלפני עשור שלג של חצי מטר היה עניין שבשגרה בכל חורף, והיום השלג שנערם קל בהרבה".

מנגד, חגית גילתה במהירות את הצדדים הקולינריים והכלכליים שמקלים על היום-יום: "לעשות קניות של אוכל מוכן באיטליה זה הדבר הכי כיפי בעולם. הפסטות המוכנות בסופרים, הרביולי, הטורטליני, עם הרטבים הטריים, עולים גרושים וזה טעים כל כך. בארץ כל דבר כזה עולה המון כסף, ומלמדים אותך לעשות הכל מאפס ולהעביר שעות במטבח כדי לחסוך. פה האיכות מטורפת במחיר מצחיק. האיטלקים יודעים לעשות לעצמם טוב. הם חיים חיים הרבה יותר שלווים והגיוניים מאיתנו".

אפילו מכתב הנאצה לא הצליח להרוס את החלום

האנטישמיות והיחס לישראלים באירופה הגיעו אפילו עד לכפר הנידח. הקהילה הישראלית בעמק עלתה לאחרונה לכותרות בעקבות מקרה בודד שבו תושב אנונימי שלח מכתב נאצה לראש-העיר. אלא שהתגובה המקומית הוכיחה בדיוק את היפוכו של דבר: ראש-העיר, הרשויות ותושבי העמק יצאו בהודעות גינוי חריפות, והבהירו כי הישראלים הם חלק בלתי נפרד ממרקם החיים החדש.

"אנחנו מרגישים פה בטוחים באופן מוחלט," מציינת חגית. "האנשים בעמק מקסימים, חמים ומחבקים. כשקרה המקרה הבודד ההוא, השכנים האיטלקים היו הראשונים לבוא, לחבק ולהגיד 'אתם בבית, אנחנו איתכם'. חברה שלי האיטלקייה שקראה את המכתב אפילו אמרה שלא כך נראה מכתב של דובר איטלקית מלידה. זו בועה ירוקה של שקט שבה אפשר פשוט להיות בן אדם".

המעבר לאיטליה הציף גם שאלות על זהות, הגירה והיחס של החברה הישראלית למי שבוחר לחיות בחו"ל. אם בעבר עזיבה של הארץ נתפסה בעין עקומה, נראה שהרוח הישראלית השתנתה לחלוטין. "פעם, בשנות ה-80 וה-90, רבין קרא למי שעזב 'נפולת של נמושות'. אבל היום? כמעט כולם אומרים לי: 'כל הכבוד, איזה צעד עשית בחוכמה, הלוואי שגם אני יכולתי'. אנשים מבינים שזו בחירה אישית. אני חושבת שמי שנשאר בארץ במצב הקיים הוא הרבה יותר אמיץ. לחיות מול מאות טילים בליסטיים זו רולטה רוסית, ופה קיבלנו שקט בסיסי שנורא קל לשכוח כמה הוא חשוב בחיים".

וכמובן, למרות המרחק הגיאוגרפי, המציאות הישראלית המורכבת תמיד מוצאת את הדרך לחדור אל השקט האלפיני. המבחן האמיתי של הבית החדש באיטליה הגיע בזמן הסלמת המלחמה והמתקפות מול איראן, כשהמרחב המוגן באיטליה הפך מעוד בית כפרי למקלט חירום משפחתי.

"הבת שלי, שגרה בארץ עם שתי בנות קטנות, מצאה את עצמה מתמודדת בלילה אחד עם שתיים-שלוש אזעקות וריצות בלתי פוסקות לממ"ד", משתפת חגית ברגעים המטלטלים. "אחרי שבועיים של רכבת הרים נפשית היא התקשרה אליי ואמרה: 'אמא, די, אני לא יכולה יותר'. מיד אמרתי לה 'תארגני מזוודות ותבואי'. להשיג טיסות בתקופה הזו היה קשוח מאוד, אבל בסוף הצלחנו להביא לכאן את כולם – את הבת שלי והנכדות, את אמא שלי ואת אחותי עם הילדים. הם היו פה חודש שלם. חודש שלם שבו הם פשוט העבירו ימים בלטייל בטבע, לקום בלי אזעקות ולישון בלילה. הם קיבלו שקט נקי, משהו שחלק מאיתנו בישראל כבר שכחנו כמה הוא קריטי לחיים".

החזון: ריטריט של שקט, יוגה וקרמיקה

בימים אלה, כשהם מסיימים את השיפוץ ועוברים לבית האבן הגדול, בית העץ הקטן מתחיל ללבוש צורה חדשה. החזון של חגית הוא להפוך את השטח המושלם הזה למשכן של סדנאות וריטריטים עבור ישראלים ומטיילים מכל העולם.

"המקום הזה פשוט מתבקש לריטריט. הוא שוקק בתוך טבע מטורף, השקט פה מוחלט, ויש מפלים ונחלים בכל פינה. 10 דקות הליכה מהבית שלי יש מפל יפהפה שבארץ היו נוסעים שעות כדי לראות אותו. החזון שלנו לקיץ הבא הוא לפתוח את המקום לריטריטים שישלבו עבודה עם קרמיקה, ציור, יוגה וטיולים בטבע, יחד עם האוכל האיטלקי המדהים. אנשים צריכים את המקום הזה כדי להתנתק ולנשום. הרעיון הוא לייצר שילוב עדין בין סדנאות אומנות ויצירה מקומית, כמו עבודה בחומר וקרמיקה, לבין תרגולי יוגה ומדיטציה מול ההרים המושלגים, וסיורים רגליים לאורך הנחלים והמפלים של העמק וגם התנסות בחוות הגבינות של חברה שלי.

"זה יהיה מרחב אינטימי שבו האורחים יוכלו ליהנות גם מאוכל איטלקי טרי ומקומי, להאט את הקצב מול הנוף הפתוח, ובעיקר להניח בצד את כל הרעשים והמתחים. אנחנו רוצות להביא את הציבור הישראלי לחוות את הלייף-סטייל האלפיני בדיוק כפי שאנחנו חווים אותו ביום-יום, פשוט, עמוק ומלא בהשראה".

מבחינת עונות מומלצות לביקור, לחגית יש המלצות ברורות: "פברואר זו עונה נהדרת להגיע לכאן בגלל חגיגות הקרנבל. העיירות מתמלאות בתהלוכות, זו פשוט מסיבה אחת גדולה בכל יום. גם באוגוסט נעים מאוד, יורד גשם קיצי מרענן שממלא את הנחלים מסביב לבית, אבל הביאו בחשבון שהאיטלקים בחופש. הם יודעים לקחת את הזמן לנוח, ואולי זה גם נחמד כי הם גורמים גם לנו להבין שאפשר לחיות אחרת".

לצד הקסם האלפיני והנגישות הבלתי נתפסת לכל אירופה ("אני עולה לטיסה לרומניה ב-15 אירו או קופצת לשווייץ במכונית"), חגית נשארת מחוברת לשורשים. הגעגוע למשפחה ולנכדים בארץ הוא האתגר המרכזי. "הגעגוע לילדים ולנכדים זה מה שקשה ושובר אותי. אבל הידיעה שיש להם לאן לבוא כדי להירגע נותנת המון כוח."

בסוף תחזרי לארץ?
"אני לא שוללת שום דבר. כמו שעזבתי אני גם יכולה לחזור יום אחד. אני תמיד אשאר ישראלית שגרה באיטליה, לא אהפוך לאיטלקייה. אבל בשורה התחתונה? טוב לנו פה. השקט, השלווה, האפשרות לעלות על אוטו ולנסוע לכל מקום באירופה, והחיבור לטבע, אלו דברים ששווים את הכל".

מעוניינים לשמוע עוד על הריטריטים המתוכננים בקיץ הקרוב או ליצור קשר עם חגית? ניתן לפנות אליה במייל: Hagit72@gmail.com