"אביא איתי סטייל, נראה לי שצריך את זה בישראל"

כדי להבין את הבית של ציפורה סלומון בניו יורק, חייבים להתחיל בארון שלה. בגיל 76, כשהיא מחזיקה ברזומה עשיר כדוגמנית במקרה ואייקון אופנה ניו יורקי שתועד עשרות פעמים על ידי צלם האופנה המיתולוגי של "הניו-יורק טיימס" ביל קנינגהם, סלומון תופסת את חלל המגורים שלה לא כנדל"ן, אלא כהמשך ישיר של גופה. "הבית שלך הוא הגוף השני שלך", היא מסבירה בריאיון טרנס אלטנטי. "אתה מלביש את הבית בדיוק כפי שאתה מלביש את עצמך, זה עניין אישי לחלוטין".

הסיפור של ציפורה החל בנתניה, שם נולדה להורים ניצולי שואה מהונגריה – אבא חייט ואמה תופרת. כשהייתה בת 9 עברה המשפחה לברוקלין, מעבר ששבר את ליבה והפך אותה מילדה עטופת אהבה בים ובשמש הישראלית לילדה זרה שנאבקת בשפה. החיפוש האסתטי והצורך להגדיר את עצמה מחדש ליוו אותה לאורך עשרות שנים, כולל שינויי שמות, לימודים, נסיעות לארץ ורומן ממושך עם עולם האופנה והווינטג'.

את דירתה הנוכחית באפר וסט סייד במנהטן רכשה סלומון ב-1982, כשהייתה בת 32. זהו חלל קטן, "קופסה של חדר אחד", בבניין בן 12 קומות, שנמצא לדבריה, במיקום הגרוע ביותר בבניין: מול קיר בטון אטום, ללא חדירה של אור שמש טבעי. "בדירה הזו עשר בבוקר ועשר בלילה נראים בדיוק אותו דבר. לא יודעים מה השעה ואיפה נמצאים, רק שזו דירה יפה, שיקית ואומנותית", היא מתארת. אך במקום להיכנע לחשיכה ולהפוך את החלל לקלסטרופובי, היא בחרה בגישה טוטאלית והפכה את המגבלה הארכיטקטונית לקונספט עיצובי של מערה רומנטית.

במקום לנסות להגדיל את החלל ויזואלית באמצעות גוונים ניטרליים ומינימליזם, סלומון הלכה על הקצה השני. קירות הדירה נצבעו באדום עז, בעוד המעבר הצר והמסדרון חופו בפסים בסגול ולבן. ההשראה המרכזית לעיצוב, כמו גם לסטייל האישי שלה, מגיעה מעולמו של הצייר אנרי מאטיס. "אני מרגישה בתוך ציור. האומנות שלי היא להתלבש, ואני מתייחסת לבית באותו אופן. אם למאטיס לא היה הצהוב המדויק, הוא לא היה יכול לסיים את הציור. ככה זה אצלי. עד שהכובע, המשקפיים, הצמידים והנעליים לא מתחברים, הלוק לא שלם. והעיצוב בבית משקף את זה בדיוק".

האביזרים העשירים שלה משמשים כחומרי גלם עיצוביים לכל דבר. קולקציית הכובעים הענקית שלה תלויה על הקירות כאלמנטים דקורטיביים, נעליים עם דוגמאות פסים מוצגות לראווה, וצעיפים, כריות וטקסטיל צבעוני ממלאים כל פינה. הכלים בבית, מהצלחות והסכו"ם ועד הכוסות והסבון בחדר הרחצה, נבחרים בקפידה, והצהוב והאדום שולטים ביד רמה. אחד המוטיבים המרכזיים בבית הוא פרחים. "יש פרחים בכל מקום, וזה זיכרון ישיר מנתניה ומפרחי הבר של ילדותי. צבע הוא חיים, הוא השמש שאנחנו זקוקים לה ובלעדיו אני אמות. האומנות הכי טובה היא אמא טבע, ואלוהים הוא היוצר העליון. בשבילי צבע הוא לא קישוט אלא אוויר לנשימה".

לכל הכתבות בערוץ living

האסתטיקה של סלומון לא נשענת על טרנדים חולפים או על מותגי יוקרה נגישים, אלא על דיאלוג בין תקופות, תרבויות וטקסטורות. היא מגדירה את הסגנון שלה כאלקטרוני, יפני, מזרח-תיכוני וארטיסטי. פריטי לבוש וטקסטיל בסגנון יפני, סיני, פרסי, בגדי מלח או אלמנטים תקופתיים משנות ה-20 מוצאים את מקומם זה לצד זה.

"אני לא מאמינה במינימליזם. הבית שלי עמוס, צבעוני וחי. אנשים מבזבזים הון על שיפוצים, אבל אני מעולם לא שיפצתי את הדירה. אני מעדיפה להשקיע את כל המשאבים שלי באוספים, בבגדים ובטקסטיל. בשבילי הטקסטיל הוא הארכיטקטורה האמיתית". כשהיא נשאלת לגבי טיפים לעיצוב הבית, קליין מסרבת להנפיק נוסחאות גנריות: "הבית חייב להיות אינדיבידואלי. קירות אדומים הם הצבע שלי, אבל הם לא חייבים להיות הצבע שלך. אם אתה מינימליסט שרוצה קווים ישרים, תעשה את זה. הטיפ היחיד שלי הוא להקשיב לעצמך ולעבוד עם החלל שיש לך. תלביש את הבית שלך כפי שאתה מלביש את הגוף שלך".

בעקבות אירועי 7 באוקטובר והתגברות האנטישמיות בניו יורק קיבלה סלומון החלטה דרמטית, למכור את הדירה במנהטן ולשוב לישראל, שם יש לה משפחה. "אין לי מה לחפש בניו יורק יותר. ידעתי שאחזור שוב לישראל, אני רוצה להיות עם העם שלי, והעם שלי צריך אותי. לא יכולה לסבול יותר את האנטישמיות. אני רוצה להיקבר שם", היא אומרת.

אחרי עשרות שנים בדירה החשוכה, הציפיות שלה מהבית העתידי בארץ שונות בתכלית, אך נאמנות לאותה תשוקה ויזואלית. "הבית החדש שלי בישראל ייראה אחרת לגמרי. אני רוצה בית מוצף באור טבעי בכל החדרים, עם גינה של פירות וירקות. אולי ברוטשילד בתל אביב, אולי ביפו. אני חושבת בגדול. יכול להיות שבגלל השמש והאור החזק בארץ, הקירות יהיו דווקא לבנים, אבל הבית עדיין יהיה מוצף בצבע ובאוספים שלי".

היא יודעת שתביא איתה את מיטב בגדיה ותמשיך לסובב ראשים. "לא אכפת לי שאתם לובשים ג'ינס וטי-שירט. אף פעם לא היה אכפת לי מזה, חוץ מאשר בבית הספר. אלבש את הבגדים היפים שלי ואביא איתי סטייל. נראה לי שצריך את זה בישראל. אין טעם בישראל. ההורים שלי עברו את השואה אבל ידעו להתלבש יפה. גם הדודות שלי בישראל לבשו שמלות יפות אפילו אם הייתה להן שמלה אחת, לא מכנסיים וג'ינס".

נסי לדמיין את היום הראשון שלך בארץ.

"אני בוכה בכל פעם שאני נוחתת בישראל, אז כנראה שאבכה משמחה. אני צברית גאה. מחנכים אותנו למות בעד ארצנו. מאז 7 באוקטובר אני גאה אפילו יותר. אני מקשיבה לרדיו הישראלי בקולי קולות כדי שכולם ישמעו עברית. אני מישראל, אני יהודייה. השכנים שלי יודעים שאני עם המוזיקה וגם רוקדת לצלילי מוזיקה יהודית".

את האוסף הנדיר שלה, הכולל בגדי וינטג', מחברות ילדות מאוירות וכובעים שנאספו במשך עשרות שנים, היא מקווה להציג במוזיאון עיצוב בארץ, ואם צריך להתפרנס, תמיד תוכל ללמד אנגלית. עד שזה יקרה, היא מתכוונת להמשיך לעצב את סביבתה ללא פשרות. "הרף שלי תמיד היה גבוה, ואני לעולם לא אוריד אותו. גם אם כולם מסביב לובשים ג'ינס וטי-שירט, אני אמשיך להתלבש ולהלביש את הסביבה שלי כמו יצירת אומנות. בכל מקום שאליו אלך, הבית והמראה שלי יהיו הדבר הכי מעניין בחדר. לא בגלל מחיר המותג, אלא בגלל האומנות, הצבע והנשמה".