הכי שקט בעולם: האי האקסקלוסיבי ביוון שלא כולם מכירים

מאות אלפי ישראלים ארזו הקיץ את המזוודות ושטפו את יוון, שהפכה כבר מזמן לבית השני שלנו מעבר לים. נדמה שכבר כבשנו כל טברנה ברודוס וחרשנו כל חוף בכרתים, מיקונוס ומילוס. אנחנו בטוחים שאנחנו מכירים את איי יוון כמו את כף ידנו - אבל מתברר שדווקא מתחת לרדאר, במרחק הפלגה קצרה מאתונה, מסתתר יהלום שקצת פחות מוכר לקהל הישראלי.

הכירו את הידרה: אי קסום ושיקי שבו הזמן עצר מלכת. תשכחו מרעש המנועים - כי מכוניות כאן הן מחוץ לחוק וכולם מתניידים רק ברגל. זהו המפלט השקט והאלגנטי של היוונים עצמם (ושל לא מעט אומנים ואנשי רוח לאורך ההיסטוריה).

למרות הפופולריות שלו, הידרה עדיין מרגיש כמו סוד שמור יחסית בקרב הישראלים. בשני ביקורים באי כמעט שלא שמעתי עברית - בניגוד לאתונה ולאיים אחרים באזור. הידרה הוא יותר אי של מביני עניין וחובבי יוון שמיצו את היעדים המוכרים ומחפשים משהו קצת אחר.

האי שידוע במיוחד בתושב הכי מפורסם שלו, הזמר ליאונרד כהן, משך לאורך השנים גיבורי תרבות וסלבס בין-לאומיים רבים כמו ג'ון לנון, אריק קלפטון, הצייר פבלו פיקאסו, כוכבי הרולינג סטונס וסופיה לורן, וממשיך להוות מפלט לכוכבים הוליוודים כמו בראד פיט ופדרו פסקאל. יש כאן גם זווית ישראלית - השבוע התארסו כאן אגם בוחבוט ובר ברימר שלנו, שבחרו באי הרומנטי לחופשה הזוגית שלהם.

הדרך להידרה פשוטה להפליא: עולים על המטרו במרכז אתונה, יורדים אחרי כמה דקות בפיראוס ומשם ממשיכים במעבורת. פשוט מראים את הכרטיס, ועולים להפלגה של בערך שעה וחצי. בעונה פועלות כמה הפלגות ביום, והכרטיס עולה בדרך כלל 40-50 אירו לכל כיוון, תלוי בחברה ובמועד ההזמנה. בתקופות עמוסות כדאי להזמין מראש.

כבר כשנכנסים לנמל מבינים שהגעתם למקום קצת אחר. בתי אבן ישנים עם גגות רעפים אדומים מטפסים מהמים במעלה ההר, ביניהם סמטאות צרות, מדרגות, עציצים, חתולים והמון כחול. הכול מאוד מטופח ואסתטי, ויש באי משהו שמזכיר לפעמים יותר עיירת חוף איטלקית מאשר אי יווני. גם האנשים משתלבים בנוף. הידרה הוא אי אופנתי מאוד - הרבה בגדי פשתן, משקפי שמש, כובעים ושמלות, אבל בלי התחושה המתאמצת של סנטוריני למשל.

אחד הדברים שהופכים את הידרה למיוחד באמת, הוא העובדה שאין בו מכוניות בכלל. את המזוודות למלון לוקחים ברגל, או מוסרים לסבלים עם החמורים והעגלות שמחכים בנמל. רוב המלונות נמצאים במרחק הליכה קצר מאוד מהמים, והעיירה עצמה קטנה מספיק כדי לחצות אותה מצד לצד בתוך זמן קצר.

אנחנו, למשל, ירדנו מהמעבורת, הגענו למלון, הנחנו את המזוודות וישבנו בבית קפה לשתות פרפה, הקפה היווני הקר, ואחרי זה יצאנו פשוט להסתובב ולהיאבד בסמטאות. וזה אולי הדבר הכי כיפי בהידרה - אין באמת צורך בתוכנית.

העיירה בנויה על מדרון, ומעל הנמל מתחילים שבילים וגרמי מדרגות שמטפסים אל ההר. דווקא בחלקים הגבוהים יותר, בעיניי, נמצאים החלקים הכי מעניינים. רוב התיירים נשארים למטה, וככל שעולים הרחובות נעשים שקטים יותר. שם כבר פוגשים את החיים המקומיים, פעמוני הכנסייה נשמעים בין הבתים ואפשר להציץ לחיים האמיתיים של תושבי האי.

במהלך ההליכה חיפשנו גם את הבית של לאונרד כהן. אין שם שלט גדול שמכוון אליו, אז הסתכלנו בתמונות ישנות שמצאנו באינטרנט וניסינו לזהות את הבית תוך כדי הליכה. כהן הגיע להידרה ב-1960, קנה שם בית אבן קטן והתגורר באי במשך שנים. הבית עדיין קיים ובבעלות המשפחה של כהן ז"ל, וההליכה אליו עוברת דרך כמה מהסמטאות היפות והשקטות ביותר של העיירה. כשהגענו יצאה מישהי מתוך השער של הבית אז גם זכינו להצצה קצרה מעבר לדלת שבדרך כלל סגורה. על הדלת אפשר לראות עד היום נוקש מקושט במגני דוד.

הים הוא חלק מהלו"ז

בהידרה כדאי לקחת איתך תמיד בגד ים. זה נשמע כמו פרט שולי, אבל הוא חלק מהקצב של האי. אוכלים, הולכים, קופצים לים, חוזרים למסעדה, שותים משהו, שוב יורדים למים. אין צורך להקדיש במיוחד "יום חוף".

החופים הקרובים לעיירה הם בעיקר מפרצונים סלעיים, עם משטחי בטון, סולמות שמובילים למים ומים כחולים בצורה כמעט לא הוגנת. אנשים פורשים מגבות על הסלעים, קופצים למים, עולים חזרה ומתייבשים בשמש. מעל חלק מהחופים יש ברים ומסעדות עם נוף מטורף.

אחד המקומות האלה הוא Hydronetta. אפשר לשבת שם עם משקה במרפסת האבן מעל המים, להשאיר את התיק, לרדת לים לכמה דקות, לעלות חזרה ולחזור לשולחן. מסביב כולם עם אפרול, יין קר ובגדי ים. זה מסוג המקומות שבהם אתה מבין למה אנשים מגיעים ליוון בשביל הקיץ.

אחד היעדים הפופולריים הוא Mandraki. אחרי שיט של 5 דקות מהנמל (10 אירו הלוך-חזור) מגיעים לריזורט מפואר, כזה שמגיעים אליו אנשים על יאכטות ושכיסא חוף בו יכול לעלות 30–50 אירו. אנחנו ויתרנו על התענוג והמשכנו עוד כמה דקות ברגל, לחוף זול ופשוט יותר עם חול ושם נשארנו כמעט כל היום. מעל החוף הייתה טברנה Lefteris Tavern, עם נוף לים ואווירה שהרגישה קצת כמו סצנה מסרט. אנשים הגיעו בסירות פרטיות, כולם היו לבושים יפה, והתחושה הייתה של חופשה בהמפטונס.

כשהשמש יורדת, האי מתחלף

כשהאנשים שמגיעים להידרה לטיול יום עולים על המעבורת וחוזרים לאתונה, האי נהיה קצת יותר רגוע - אבל המסעדות הטובות עדיין מלאות, ולכן כדאי להזמין מקום מראש. אין כאן כמעט חיי לילה רועשים, הידרה היא לא אי של מועדונים ומסיבות עד הבוקר.

בערב אחד אפשר להגיע ל-Douskos - טברנה המזוהה גם היא עם לאונרד כהן, שנהג לשבת בה. המקום עדיין פועל, והאוכל הוא בדיוק מסוג הדברים שעובדים הכי טוב ביוון - דגים טריים, מנות פשוטות, יין ואווירה שלא מנסה להיות משהו שהיא לא.

בערב אחר אפשר להגיע ל-Kryfo Limani, מסעדה קטנה יותר שבה אכלנו את אחת הארוחות הטובות שאכלנו בחיים, מהסוג שגורם לך לרקוד בכיסא. הרבה מנות לשולחן, אוכל יווני מסורתי, יין ואווירה של ערב קיצי חלומי.

למי שיש כוח לטפס

הידרה היא לא רק ים. מהעיירה יוצאים שבילים שמטפסים אל ההרים ואל המנזרים שמעל העיירה. המסלולים יכולים להימשך כמה שעות ולכלול עליות לא פשוטות, במיוחד בחום של הקיץ, ולכן מומלץ לצאת מוקדם בבוקר או בשעות אחר הצוהריים. אבל מי שעושה את המאמץ מקבל תמורה שקשה להשיג מלמטה. ככל שעולים, העיירה הולכת ונעשית קטנה יותר, והים נפתח מכל הצדדים. השבילים עוברים בנוף כמעט חשוף, רחוק מאוד מהסמטאות והטברנות שלמטה, ובימים בהירים אפשר לראות את האיים מסביב.

בית מרקחת שנראה כמו מוזיאון

אחד הדברים הנעימים בהידרה הוא שגם המקומות המעניינים ביותר לא תמיד מרגישים כמו "אטרקציה". דוגמה טובה לכך היא Rafalias Pharmacy, בית מרקחת שהוקם בשנת 1890 ועדיין פועל בתוך המבנה ההיסטורי. המשפחה שמפעילה אותו ממשיכה לייצר גם מוצרי קוסמטיקה, סבונים, קרמים ובשמים המבוססים על מתכונים שעברו במשפחה.

בפנים הכול נראה כמעט כמו מוזיאון קטן: ארונות עץ, בקבוקים, אריזות ומוצרים שמחזירים את המקום כמה עשורים אחורה. זה בדיוק מסוג המקומות שכיף להיתקל בהם במקרה, באמצע שיטוט. לא צריך להקדיש להם חצי יום, ולא צריך "לסמן וי". בית המרקחת עשה לו שם ברחבי יוון ואנשים מגיעים אליו במיוחד.

באי יש עשרות שנים קהילה אומנותית בין-לאומית, והמסורת הזאת עדיין חיה ובועטת. אחד המקומות המעניינים ביותר באי הוא ה-DESTE Project Space, גלריה שנמצאת בתוך בית מטבחיים ישן שהוסב לחלל אומנות על שפת הים. מאז 2009 מוצגות שם תערוכות של אומנים, ובמהלך השנים הציגו במקום שמות גדולים מאוד בעולם האומנות. מעל המבנה נמצא אחד הסמלים החדשים של הידרה - פסל השמש המוזהב של ג'ף קונס, שנמצא שם מאז 2022 ומסתובב ברוח מעל הים. הגלריה עצמה קטנה ואינטימית, והדרך אליה יפה לא פחות מהתערוכה. הולכים לאורך החוף, והמבנה הישן מופיע פתאום על הצוק.

השקיעה האחרונה לפני שחוזרים

אולי בגלל כל זה, הידרה מצליחה לייצר רגעים שקשה לתכנן: באחד הערבים, למשל, הגענו להופעה שנערכה בתוך טחנת רוח מול הים. כ-100 אנשים התאספו שם, כולם לבושים יפה, מאחור התחילה השמש לרדת, ולאט-לאט הים והשמיים החליפו צבעים. אחרי ההופעה חילקו לקהל יין מקומי ללא תחתית. אף אחד לא מיהר ללכת - כולם נשארו, עמדו, שתו, דיברו וצחקו מול הים והחושך שהגיע בהדרגה.

זה אולי הדבר שהכי מסביר את הידרה - זה הקצב. בלי מכונית, בלי רשימת מקומות שחובה לראות. בעולם שבו חופשה הפכה לפעמים לעוד פרויקט שצריך להספיק, הידרה מציעה רעיון הרבה יותר פשוט: לא להספיק כלום. רק להיות כמה ימים על אי קטן שבו כמעט כל דבר נמצא במרחק הליכה – והים תמיד נמצא איפשהו מתחתיך.