האם חשיפה לפלואוריד עלולה להשפיע גם על התפתחות המוח?

במשך עשרות שנים הוסיפו פלואוריד למי השתייה של מיליוני אנשים ברחבי העולם כדי להפחית חורים בשיניים. ההחלטה נחשבה לאחד הצעדים הבולטים במניעת עששת. אלא שבשנים האחרונות הוויכוח סביב הפלואוריד עבר מהשיניים אל המוח: האם החומר שמגן על השיניים עלול להשפיע גם על ההתפתחות הקוגניטיבית? כעת, מחקר חדש, שהתבסס על נתונים שנאספו לאורך עשרות שנים על יותר מ-10,000 בני אדם בוויסקונסין, לא מצא קשר בין הפלרת מים ברמות המקובלות בארצות הברית לבין ירידה ביכולות קוגניטיביות.

הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי

השיניים נמצאות בתהליך מתמשך של שחיקה ותיקון. חיידקים החיים בפה ניזונים מסוכרים מהמזון ומייצרים חומצות שממיסות בהדרגה מינרלים מזגוגית השן (אמייל) – שכבת ההגנה הקשה שמצפה אותה. במקביל, מינרלים המצויים באופן טבעי ברוק מסייעים לתקן חלק מהנזקים הזעירים שנוצרים במהלך היום. כאשר קצב הנזק בזגוגית עולה על יכולת התיקון הטבעית של השן, עלולים להיווצר חורים. כאן נכנס לתמונה הפלואוריד – יון של היסוד פלואור, המצוי באופן טבעי בסלעים, בקרקע ובמקורות מים. הפלואוריד מחזק את זגוגית השן ומסייע לתהליך התיקון הטבעי שלה, וכך מפחית את הסיכון להתפתחות עששת.

בין חור לחור

בתחילת המאה ה-20 הבחינו רופאים בארצות הברית בתופעה מסקרנת: באזורים מסוימים ילדים סבלו פחות מחורים בשיניים בהשוואה למקומות אחרים. בהמשך התברר שבמי השתייה באותם אזורים היו ריכוזים טבעיים גבוהים יחסית של פלואוריד.

הקשר בין פלואוריד לבריאות השיניים עורר עניין, ובמחקרים נוספים חיזקו את ההבנה שכמויות קטנות של החומר מסייעות להגן מפני עששת. במקביל התברר שגם לעודף פלואוריד יש מחיר: חשיפה גבוהה מדי במהלך התפתחות השיניים עלולה לגרום לפלואורוזיס – הופעת כתמים על השיניים. מתוך הניסיון למצוא איזון בין תועלת לנזק נולד הרעיון להוסיף פלואוריד למי השתייה באופן מבוקר. בשנות ה-40 החלו ערים בארצות הברית ובקנדה להפליר את מי השתייה, ובהמשך התפשטה המדיניות למדינות נוספות.

כיום נהוגה הפלרת מים במדינות שונות, בהן ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ואירלנד, לפחות בחלק ממערכות המים הציבוריות. ארגון הבריאות העולמי ממליץ שריכוז הפלואוריד במי שתייה לא יעלה על 1.5 מיליגרם פלואוריד לליטר, מאחר שריכוזים גבוהים יותר מגדילים את הסיכון לפלואורוזיס, וריכוזים גבוהים בהרבה עלולים לגרום לפלואורוזיס של העצם. הארגון מציין שריכוז זה גבוה מהריכוז המומלץ להפלרה מלאכותית של מי שתייה, שהוא בין 0.5 ל-1 מ”ג פלואוריד לליטר מים. אכן מדינות שמפלירות מים באופן יזום משתמשות בדרך כלל בריכוזים נמוכים אלה. בארצות הברית, למשל, המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן ממליצים על ריכוז של 0.7 מיליגרם לליטר, שנועד להפחית עששת תוך צמצום הסיכון לפלואורוזיס.

מבחן השכל

במשך עשרות שנים התמקד המחקר על פלואוריד בעיקר בשיניים ובמניעת עששת. בשנים האחרונות החלו להופיע מחקרים שבדקו שאלה אחרת: האם חשיפה לפלואוריד עלולה להשפיע גם על התפתחות המוח?

חלק מהמחקרים עוררו תשומת לב ציבורית, בעיקר בארצות הברית, ואף הובילו רשויות מקומיות ומדינות לבחון מחדש את הפלרת המים שלהן. עם זאת, לא מעט חוקרים טענו כי קשה להשוות בין הנתונים שנאספו באזורים בעלי ריכוזי פלואוריד טבעיים גבוהים במיוחד לבין חשיפה לרמות הנהוגות בהפלרת מי שתייה רגילה. בנוסף, בחלק מהמחקרים היה קשה להפריד בין השפעת הפלואוריד לבין גורמים אחרים שעלולים להשפיע על התפתחות ילדים, כגון תזונה, מצב חברתי-כלכלי או חשיפה למזהמים סביבתיים.

במחקר החדש ביקשו החוקרים לענות על אחת השאלות המרכזיות: האם חשיפה לפלואוריד ברמות שמקובלות בהפלרת מי השתייה משפיעה על התפקוד הקוגניטיבי לאורך זמן. לשם כך השתמשו החוקרים במידע שנאסף לאורך עשרות שנים על יותר מ-10,000 בוגרי תיכונים ממדינת ויסקונסין בארצות הברית, שסיימו את לימודיהם בשנת 1957. חלק מהמשתתפים גדלו באזורים שבהם מי השתייה הופלרו, ואחרים באזורים ללא הפלרה.

יתרונו המרכזי של המחקר היה משך המעקב הארוך. החוקרים בחנו ציוני IQ בגיל ההתבגרות, ובהמשך ביצעו מבחני זיכרון ומדדים נוספים של תפקוד קוגניטיבי, שנערכו שוב ושוב עד גיל 80. בסופו של דבר לא נמצאה עדות לכך שגדילה באזורים עם הפלרת מים ברמות המקובלות בארצות הברית קשורה ל-IQ נמוך יותר, לפגיעה בזיכרון או לירידה במדדים אחרים של תפקוד קוגניטיבי לאורך החיים.

טעם של מגבלה

גם למחקר זה יש מגבלות. החוקרים לא מדדו ישירות את רמות הפלואוריד בגופם של המשתתפים, אלא העריכו את החשיפה על סמך מקום המגורים והיסטוריית הפלרת המים באזור. בנוסף, לא היה בידיהם מידע מלא על מקורות פלואוריד אחרים, כגון משחות שיניים, מזון או תוספי תזונה – לכן אי אפשר היה לקבוע במדויק מה הייתה רמת החשיפה של כל משתתף לאורך חייו.

עם זאת, החוקרים מדגישים כי רוב המשתתפים נחשפו לרמות פלואוריד האופייניות להפלרת מים רגילה, ולא לריכוזים טבעיים גבוהים במיוחד – נקודה שמבדילה את המחקר מחלק מהמחקרים שעוררו את הוויכוח בשנים האחרונות.

ומה בישראל?

בישראל הדיון סביב פלואוריד קיבל בשנים האחרונות משמעות נוספת בעקבות המעבר הנרחב לשימוש במים מותפלים. תהליך ההתפלה מסיר מהמים מלחים, מינרלים וחומרים נוספים, ובתוכם גם חלק ניכר מהפלואוריד הטבעי שקיים בהם.

זו אחת הסיבות לכך שבאזורים רבים בישראל, מי השתייה מכילים כיום פחות פלואוריד מכפי שהכילו בעבר. סיבה נוספת היא שבמשך עשרות שנים הוסיפו פלואוריד למי השתייה בישראל כחלק ממדיניות ההפלרה, אך בשנת 2014 שרת הבריאות דאז שינתה את תקנות בריאות העם, בניגוד לעמדת מומחי משרדה, וביטלה את ההפלרה. ב-2015, לאחר עזיבת השרה, הודיע משרד הבריאות שבהתאם לעמדת אנשי המקצוע במשרד הבריאות ואיגודי רופאים מחוץ למשרד הוא תומך בהחזרת ההפלרה, וב-2016 אף אושר תיקון לתקנות שנועד לאפשר את חידושה. למרות זאת, ההפלרה עדיין לא חודשה בפועל.

יותר מ-100 שנים לאחר שרופאים הבחינו לראשונה בקשר בין פלואוריד לבריאות השיניים, הוויכוח סביבו עדיין נמשך. המחקר החדש אינו צפוי להכריע את המחלוקת, אך הוא מוסיף נדבך משמעותי לשורת מחקרים שמצביעים על כך שהפלרת מים ברמות המומלצות אינה קשורה להשפעה קוגניטיבית שלילית.

למאמרים נוספים באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי