השף שנבחר לטוב בעולם בישל לי ארוחה. רק דבר אחד אכזב אותי | מבקר בגבוה

יש מעט מאוד רגעים שבהם אני מוצא את עצמי אומר באמצע ארוחה: "אני מתחיל להתאהב במסעדה הזאת".

הפעם, זה לא קורה בגלל מנה אחת טובה, וגם לא בגלל טריק קולינרי מתוחכם. זה קורה כשמסעדה מצליחה לעשות את הדבר הכי קשה בעולם האוכל - להיות מדויקת, עקבית, ובעיקר לגרום לך כבר לחכות למנה הבאה. זה בדיוק מה שקרה לי ב-Côte, מסעדת שני כוכבי המישלן של השף מאורו קולגרקו, השוכנת במלון "קאפלה" בבנגקוק.

קולגרקו הוא אחד השפים הבולטים בעולם. מסעדתו "מיראזור" השוכנת בריביירה הצרפתית, דורגה בשנת 2019 במקום הראשון בדירוג The World’s 50 Best Restaurants. בבנגקוק הוא מציג מטבח צרפתי עילי בהשראת הים התיכון, עם דגש על חומרי גלם עונתיים, דיוק והרבה איפוק.

כבר מהרגע הראשון הרגשתי שהמסעדה הזאת לא מנסה להרשים בכוח. החלל אלגנטי, משקיף אל נהר הצ'או פראיה, השירות רגוע ובטוח בעצמו, וגם הארוחה מתחילה בצורה מעט שונה. כאן לא מקבלים תפריט, אלא ארוחת ,Carte Blanche - תפריט טעימות שהמטבח מרכיב בהתאם לעונה, לחומרי הגלם ולהעדפות התזונתיות של הסועד. מהרגע הזה פשוט נותנים לצוות להוביל.

הפתיחה הייתה כמעט מושלמת. טארט כרישה עם מוס כרישה וביצי דגים היה אחד המתאבנים הטובים שאכלתי בשנים האחרונות. הבצק היה דקיק ופריך, המוס קטיפתי וביצי הדגים הוסיפו בדיוק את המליחות שהמנה הייתה צריכה. אחריו הגיע טארט דלעת עם גבינת טלג'יו ואבקת קקאו, וגם הוא המשיך את אותו קו של דיוק, איזון וטכניקה מרשימה. אפילו הלחם, שהתבסס על מתכון משפחתי של סבתו של קולגרקו והוגש עם שמן זית מתובל בג'ינג'ר ולימון, הזכיר עד כמה חומרי גלם פשוטים יכולים להפוך לחוויה בפני עצמם כשהם מטופלים נכון.

ככל שהארוחה התקדמה, התחלתי להבין את השפה של המטבח. אין כאן ניסיון לייצר זיקוקים בכל צלחת, להפך. כמעט כל מנה הייתה אלגנטית, נקייה ומדויקת. קרודו דניס עם קרם קוויאר, אספרגוס לבן עם אגס ואשכולית, גזר עם גרגרי חומוס ולפת עם פטריות מורל ושום בר - כולן נשענו על אותו רעיון: לתת לחומרי הגלם להוביל את המנה, לא הטכניקה.

דווקא באמצע הארוחה הגיע גם הפספוס היחיד מבחינתי. אחת ממנות הדג, שהוגשה עם צלפים, רוטב שורון ופרחי מאכל, הייתה יפהפייה מבחינה ויזואלית, אבל בחירת הדג פחות התאימה. הטעם הדגי הדומיננטי השתלט על שאר המרכיבים והשאיר בפה סיומת שפחות התחברה לקו העדין שאפיין את שאר הארוחה.

אבל כאן קרה משהו שמבחינתי מבדיל מסעדות גדולות ממסעדות טובות. עוד לפני שסיימתי להסביר מה פחות התחבר לי, הצוות כבר הציע להכין עבורי מנה חדשה. בלי ויכוחים, בלי לנסות לשכנע, פשוט מתוך רצון אמיתי שאצא מרוצה. תוך דקות הונחה לפניי מנת דניס עם ארטישוק ורוטב שורון מוקצף, והיא הייתה מצוינת. הדג היה עשוי לשלמות, נמס בפה, והרוטב חיבר את הכול בצורה אלגנטית. זה מסוג הרגעים שאתה זוכר הרבה אחרי ששכחת את המנה שפחות אהבת.

גם מנת פילה העגל עם גרגיר נחלים ואפונה הייתה מבוצעת ברמה גבוהה מאוד. היא לא הייתה המנה שהכי ריגשה אותי באותו ערב, אבל היא המחישה היטב את רמת השליטה של המטבח בטכניקה, במידות העשייה ובאיזון שבין כל מרכיבי הצלחת.

ואז הגיעו הקינוחים. הראשון, אגס עם סורבה אשכולית ויסמין, היה מסוג הקינוחים שקשה להסביר במילים. כבר השתמשתי בעבר בביטוי הזה, אבל גם כאן הוא היה מדויק: הרגשתי כאילו אני אוכל בושם. ארומות של יסמין, הדרים ואגס עטפו את הפה בצורה כמעט בלתי נתפסת. אחריו הגיע קינוח של תותים מצפון תאילנד, רוברב, אורז פריך ו-Sake Kasu שהיה יצירתי, מדויק וסגר את הארוחה בצורה נהדרת.

גם הפטיפורים היו מצוינים, אבל דווקא המחווה האחרונה היא זו שנשארה איתי. כשראו עד כמה אהבתי את עוגיית הקרמל, פשוט הביאו לי עוד שתיים. בסיום הארוחה העניקו לי במתנה בקבוק קטן של שמן הזית עם הג'ינג'ר והלימון שליווה את הלחם בתחילת הערב. אלה בדיוק הפרטים הקטנים שבונים חוויית אירוח גדולה.

אז האם הכול היה מושלם? לא. הייתה מנה אחת שפחות התחברה אליי, והייתי שמח לראות עוד רגע אחד של העזה קולינרית. אבל בסופו של דבר זו הייתה אחת מארוחות שני כוכבי המישלן המאוזנות, המדויקות והמהנות שחוויתי. כשיצאתי מהמסעדה הבנתי למה היא מחזיקה בשני כוכבי מישלן. לא בגלל שהיא מנסה להרשים בכל רגע, אלא בגלל שהיא יודעת בדיוק מי היא.

כמה זה עולה?

כ-950 שקל לאדם.