"קעקע את נועה קירל על חצי יד, והוא לא כזה אוהב אותה": הסודות שמאחורי הקעקועים

"הודעה חדשה מאת: דוד דביר". כששליו סער ראתה את ההתראה הזו על הצג שלה, היא לא דמיינה שמאחוריה מסתתרת בקשה לקעקוע שהולכת לעשות רעש בכל המדינה. הרקדן ושופט "רוקדים עם כוכבים" בן ה-76, ששמע על סגנונה המיוחד דרך חבר משותף, ביקש לקעקע על שתי ידיו "שרוולים" צבעוניים של לא אחרים מאשר בובספוג וחבריו.

ודוד, מסתבר, ממש לא לבד: כמותו ישנם גם מנכ"לים של חברות ענק, סטארטפיסטים וידוענים - שאין לכם מושג אילו ציורים מטורפים מסתתרים להם מתחת לבגדים. כעת, בריאיון מיוחד למגזין היומי של N12, המקעקעת המבטיחה מספרת על הסגנון המרהיב שהולך וצובר תאוצה, על האנטישמיות והאובדן האישי שחוותה ב-7 באוקטובר - ועל הצלקות שמסתתרות מאחורי הציורים.

"חשבו שאני גבר רוסי בן 50"

למרות שהתחילה לקעקע כבר בגיל 16, שליו סער בכלל לא דמיינה שכך יראה מסלול חייה. "הייתי חננה", היא מספרת בצחוק של מבוכה. "התחלתי תואר במדעי המחשב כבר בגיל 13. במקביל הייתי שרה, מנגנת וכמובן מציירת. יום אחד חבר שלי החליט שהוא רוצה לעשות קעקוע. הלכתי איתו וחשבתי לעצמי 'מה עשו האנשים האלה שזכו לעבוד בלצייר'. באותו רגע החלטתי: אני הולכת להיות מקעקעת".

ההצלחה שלה זה לא דבר שרואים כל יום. בגיל 18 היא כבר התחילה לעבוד בחו"ל, והתארחה בסטודיואים הכי גדולים באירופה: מ-Pardon Paris ועד Duo Verba. והכל בזכות סגנון צבעוני, ריאליסטי ונועז - שאי אפשר להישאר אליו אדיש.

"כשאנשים רואים ילדה בת 24 בסטודיו הם אומרים: 'אוקיי, חמודה שעושה פיין ליין (קעקועים בקווים נקיים). אחרי שהם רואים את העבודות שלי הם מודים שהיו בטוחים שאני גבר רוסי בן 50". לאור ההצלחה, קצת לפני 7 באוקטובר 2023 היא יצאה להגשים חלום: טור בכל אירופה - שהסתיים באמסטרדם. שם גילתה שבן דודה ליעם בור גלאון ז"ל שבילה בפסטיבל הנובה הוכרז כנעדר.

"בגלל שהוא חובש קרבי, כולנו הנחנו שהוא בסדר", היא נזכרת. "רק אחרי שלושה ימים קיבלנו את הבשורה שהוא נרצח. לא הייתה לי אפשרות לחזור לארץ בגלל המלחמה, אז נשארתי שם והתאבלתי עליו משהו כמו שלושה חודשים. כשחזרתי לארץ היה לי דיכאון. היו לי התלבטויות על הדרך שלי, אבל בסוף הציור והקעקועים זה מה שהוציא אותי מהמיטה. החלטתי להקדיש את זה לליעם, שהיה בן אדם שכולו אור ואהבה.

על צלקות וטווסים

מתוך הכאב, שליו החליטה שהגיע הזמן ליצור ולהנציח את ליעם. וכמוהו את כל מי שאיבד חבר, אח, הורה או ילד באותה שבת שחורה. "זה אולי נשמע מוזר אבל לאומן בתקופת מלחמה יש תפקיד חשוב", היא מסבירה. "אמנים מאז ומתמיד סיפרו את הסיפור של התקופה. פתאום אנשים שלא היו מתקעקעים לעולם רצו להרגיש את האהוב שלהם עליהם. ימים בודדים אחרי 7 באוקטובר כבר התחלתי לעבוד עם משרתי מילואים ופוסט טראומטים שכתבו לי שהקעקוע עוזר להם לסגור מעגל".

כמו מה למשל?

שנה אחרי הפסטיבל, היה אצלי שורד נובה שהתקשה להמשיך בחייו. מעטפת התמיכה הידללה משמעותית, והוא רצה להזכיר לעצמו שהוא מסוגל. אז עיצבנו לו יחד גורילה שמחזיקה את כל הסיפור על כתפיה. שילבנו את ריק ומורטי שמחזיקים דגל ישראל, ובתוך העין שתלנו את סמל החטופים". ואז היא החליטה שהגיע הזמן לרפא גם את הפצע הפתוח שלה. ושליו כמו שליו - עשתה את זה בדרך הכי יצירתית שאפשר.

לפני כשבוע היא השיקה את תערוכת היחיד הראשונה שלה - "LIVE FROM THE STORM" בסוהו האוס ביפו.
במהלך התערוכה הציבה שליו את ציורה, ובהם ציור אחד לא גמור - שסיימה מול הקהל. אישה לוחמת שמציצה בין שני טווסים, לזכר קעקוע הטווס שקעקעה על בן דודה ליעם ז"ל.

"חשבתי שכולם ידברו, אבל הייתה שתיקה רועמת", היא נזכרת. "כולם היו מהופנטים מהסיטואציה". בשלב מסוים היא הפכה את הציור והקהל נותר מבולבל. קול ברקע אמר שאנחנו סומכים יותר מדי על העיניים. ואז, בצד השני של התערוכה, במקום שאליו אף אחד לא הסתכל, החלה תצוגת אופנה שאף אחד לא ציפה לה. בגדים תפורים אישית למקועקעים.

"בגדים הם כמו מסגרת, ומסגרת מעלה ערך של ציור - לפעמים אפילו פי עשרה", מסבירה שליו את החזון שהפך למציאות. "כך בעיני גם בגד יכול להעלות ערך של קעקוע. בסוף מי שהגשים לי את החלום הזה הייתה אחותי. שבתוך עבודה תובענית תפרה בגד אחרי בגד, עשתה השלמות של כפתורים באוטובוס".

את התערוכה הזאת פתח מי אם לא דוד דביר - באאוטפיט שחור שקוף. מיד אחריו עלו עורכי דין, הייטקיסטים, אנשי ביטחון וכוכבי רשת עם קעקועים גדולים, צבעוניים שומטי לסתות. "זה לא היה פשוט, אבל בזכות אחותי הגדולה גרמנו לזה לקרום עור וגידים. או יותר נכון - בד וחוטים", היא מסכמת.

"כל היד שלו נועה קירל, למרות שהוא לא כזה אוהב אותה"

למרות ההצלחה האדירה, לא כל התגובות אוהדות. אבל את סער זה ממש לא מרתיע. "יש לי קהל מדהים שאני מודה לו על כל רגע. אני מודה שאם היית אומר לי שאעשה לדוד דביר קעקוע של בובספוג על שתי הידיים ואלביש אותו בחולצה שקופה - לא הייתי מאמינה לך. אבל הוא אומן אמיתי, והוא לא מפחד מביקורת. במיוחד כשאנשים לא באמת יודעים את הסיפור האישי שבגללו הוא עשה את הקעקוע הזה".

מה באמת עומד מאחורי הקעקוע?

"הרבה מהתגובות שקראתי אומרות שמתישהו הנכד שלו יפסיק לאהוב את בובספוג. הם לא יודעים שהנכד שלו בן 17, חי בארצות הברית ונמצא על הרצף האוטיסטי. הדמות של בובספוג היא הדמות האהובה עליו, והיא מסבה לו כל כך הרבה אושר. וזה הדבר שהוא ניסה להעביר. הוא רצה שכל פעם שהנכד שלו יראה אותו - הוא ישמח".

"אני יודעת שברגע שאנשים נכנסים לאינסטגרם שלי הם בהלם - לטוב ולרע", היא מודה. "בסוף יש לי מנכ"לים של חברות ענק עם רגל עם ציורים וכיתובים ביפנית - ויש מי שיחשוב שזה פחות מתאים. יש לי לקוחות שמספרים על ההלם של אנשים כשהם מורידים חולצה בים. אנשים גם אמרו לי שלא יהיה לזה ביקוש בארץ, והנה תראה".

היא מהרהרת לרגע במחשבות, כמו מדפדפת בספר סקיצות, ופתאום נזכרת בעבודה אחת שהפתיעה אפילו אותה. "הייתי בכנס קעקועים לפני שלוש. ניסיתי לבחור סקיצה חדשה, וזה בדיוק היה בתקופת האירוויזיון. אז במקום לצייר אישה בדיונית, לקחתי את נועה קירל - ובמקום לקחת סוס ציירתי חד-קרן. וככה מצאתי את עצמי מקעקעת את נועה קירל על חצי יד עם סטופר - כשברגע מוזיקת מטאל.

בסופו של דבר זה היה אחד הקעקועים הכי מדהימים שראיתי. ומה שהכי מצחיק זה שהוא לא כזה אוהב את נועה קירל". עוד היא מספרת שבזמן הקעקוע, אשתו הייתה בהיריון: "אחרי כמה חודשים אשתו ילדה והם התקשרו להגיד לי שהם קראו לילדה נועה - בגלל הקעקוע".

התחרות המרגשת - אחרי הנקמה באשת הבעלים האנטישמית

סער השתתפה השנה בתחרות Brighton Tattoo Convention באנגליה - מאירועי הקעקועים הבינלאומיים הבולטים. כולם המליצו לה להצניע סממנים ישראלים, אבל היא, שעם תחילת המלחמה מצאה את עצמה תקועה באירופה - סירבה בתוקף להתבייש בישראליותה. "ידעתי שאני לא הולכת לדבר יותר מדי. לא רציתי להגיד במילים 'תאהבו את ישראל' כי זה לא עובד. רציתי שאנשים יראו, דרך הקעקועים ללוחמים ולשורדי הטבח מה אנשים עוברים במדינה הזו.

היא כרכה ספר שכולו קעקועים בצל המלחמה. "אנשים עומדים חצי שעה וקראו את כל הסיפורים. קיבלו נקודת מבט קצת אחרת. לא מפוזיציה מסוימת, אלא פשוט את הסיפור כפי שהוא. פתאום אנשים ניגשו לחבק אותי, אמרו שהם תומכים בנו. זו הייתה סגירת מעגל לאותה תקופה באמסטדרם בשבילי.

חווית אנטישמיות בגלל המלחמה?

"כן, וזה היה כל כך לא צפוי", היא משתפת. "ב-7 עבדתי בסטודיו באמסטרדם. היו לי שם חברים, אפילו תכננתי לגור שם. אבל ברגע שהתחילה המלחמה, הייתי אאוט. בזמן שניסינו לאתר את בן דוד שלי שנרצח, סיפרו לי שאשתו של הבעלים היא פרו-פלסטינית. זה לא הסתדר לי, עד שהיא התחילה להעלות פוסטים 'לשחרור פלסטין'. לא ידעתי מה לעשות. אם לעבור לסטודיו או להישאר ולא להתקפל.

אבא שלי אמר לי שאי אפשר לדעת מה מחכה בחוץ, ושכרגע כדאי להישאר עם מה שמוכר וידוע. ואז החלטתי להילחם באנטישמיות מבפנים. פרסמתי בכל מקום שאני מעוניינת לקעקע את כל הישראלים שנמצאים באמסטרדם - אצלה בסטודיו. מגני דוד, חי או כל דבר אחר שקשור למלחמה. פתאום מלא לקוחות ישראלים התחילו להגיע. גם כאלה שיש להם משפחות בארץ. שמענו סיפורים עצובים ומדהימים. וזה אולי מסכם את כל המהות שלי כאומנית. להשמיע את הקול שלי. גם אם זה לא נוח לכולם".