פעם זה היה קיטש, היום זה עיצוב: האנשים שמכניסים את האלילים שלהם לסלון

ברחבי העולם אנחנו נתקלים לא פעם בבתים שהפכו למוזיאונים של דמות אחת. מפסלים בגודל 1:1 של פרינס ואלביס פרסלי, דרך קירות עמוסי פוסטרים של להקות אימו שכבר לא מאפשרים לחלקה אחת של גבס לבצבץ ואפילו מצעים עם הדפס פניו של ג'סטין ביבר עליהם. חללים כאלו, המוקדשים לפולחן אישיות אדוק שבהם הדמות הנערצת משתלטת על כל פינה, נתפסים בעיני רובנו כמעט כ"מקדש" קאמפי ומוגזם ל"פאנדום" (מועדון המעריצים) של אדם מסוים. ועדיין, בית הוא הרבה מעבר לאוסף של קירות ורהיטים. הוא המראה המייצגת שלנו, ויש דמויות או ערכים שתמיד יגרמו לנו לחייך או להרגיש בו בבית.

המעבר מתליית פוסטרים ב"סלוטייפ" בחדר שבו גדלנו לשילוב אייקונים בבית הבוגר הוא בדיוק המרחק שבין הערצה עיוורת לבין אספנות תרבותית מודעת. בגילי ה-30 וה-40 שלנו, הצורך להקיף את עצמנו בדמויות שמעוררות בנו השראה, אם אלו פניהם של הביטלס, צ'רלי צ'פלין ואלברט איינשטיין ואם דמויות רוחניות כמו רבי נחמן מאומן או הבאבא סאלי, מקבל משמעות חדשה אבל לא באמת נעלם, כמו שרובנו טועים ומנסים לשכנע את עצמנו לחשוב. בעיצוב העכשווי, הדמות לא משמשת עוד כנושא לפולחן, אלא כ"מצפן תרבותי" המעניק לחלל עומק ואישיות, וזאת בתנאי ששומרים על חוקי הפרופורציה והחומריות.

לכל הכתבות בערוץ living

הכל עניין של מינון

כאשר ניגשים לשלב דיוקן או רפרנס של אייקון תרבות, הסוד טמון ביכולת להפוך אותו מטקסטורה ויזואלית לחלק אינטגרלי מהאדריכלות הפנימית, וכיוצא מכך, חדר שלם עמוס הדפסי קרטון בגודל טבעי של ה"איידול" שלכם הוא לא עיצוב. במקום זאת, הבחירה המקצועית תתמקד בצילומים רחבי ידיים, במסגור עמוק ובזוויות צילום אומנותיות המתרחקות מהקלישאה המוכרת. כך, הדמות הופכת לאווירה, לתחושה, ולא לנושא ש"צועק" מהקיר.

המיקום בחלל חייב להיות אסטרטגי ולאו דווקא סימטרי. כשהדיוקן ממוקם נכון ביחס לרהיטים ולתאורה, הוא כבר לא מספר רק מי הדמות שבתמונה, אלא משקף דבר או שניים על מי שגר בבית. זוהי הזדמנות ליצור דיאלוג בין הזיכרון הנוסטלגי לבין האסתטיקה של החלל, ויותר מכך, הדיאלוג הזה לא חייב לעבור רק דרך דמויות. שילוב של חתימות או משפטים, אם זה ציטוט משיר זוכה גראמי ואם פסוק משיר השירים המודפס על הקיר, מעניק רובד מרתק שמתכתב עם שאר עיצוב הבית.

מקדש פרטי

לצד ההערכה לאלילי המוזיקה והקולנוע, בישראל אנו עדים בשנים האחרונות לגל של "התחזקות עיצובית". כמיהה לשורשים, לאמונה ולזהות שפורצת את גבולות המגזרים וההגדרות ומשתלבת בלא מעט בתים בגרסה הכי מעודכנת שלה, דרך אסתטיקה שמשלבת בין קודש לחול, ומזכירה לנו שהבית הוא המקדש הפרטי של הנשמה. תמונות של רבנים וצדיקים, שלעתים נתפסות כשייכות לעולם ויזואלי מיושן או כבד, יכולות להשתלב בסטייל מוקפד אם נתייחס אליהן כאל יצירת אומנות לכל דבר. צילום שחור-לבן איכותי של דמות רוחנית, המודפס על נייר איכותי וממוסגר במינימליזם מקבל איכות אצילית שמשתלבת בטבעיות לצד חומרים גולמיים כמו בטון, עץ טבעי וברזל. וכיום קיימות אפילו מיניאטורות צבעוניות של דמויות תורניות. הניגודיות הזו, שבין דמות עתיקה למסגרת מודרנית, היא שמייצרת את העניין הוויזואלי. כך גם לגבי ארון ספרי הקודש. במקום הספרייה הכבדה של פעם, כדאי לתכנן כזאת בהתאמה אישית ולשלב מדפים דקים ומינמלסטיים. ספרייה כזו מאפשרת לספרי הקודש ולפריטי היודאיקה להפוך למוקד של שקט ויזואלי בבית, כחלק מרצף של קיר כוח מרכזי שמעניק עוגן לחלל המגורים.

בין קודש לחול

היכולת להכניס פריטים בעלי מטען דתי או תרבותי אל תוך מרחב המגורים היא מלאכת מחשבת של מינון. פריט יודאיקה העשוי מפליז או מכסף בעל קווים גיאומטריים נקיים, המונח על קונסולה מינימליסטית, מעניק לבית שורשים וזהות בלי לוותר על העכשוויות שלו. הדיוק בהצבתם בחלל הופך אותם מחפץ דקורטיבי להשתקפות כנה של נפש הדרים בבית. כשהמסגרת נכונה, החומריות מדויקת והמיקום אסטרטגי, החיבור בין החול לקודש ובין הפופ לרוחניות מייצר בית שיש בו לא רק עיצוב מרהיב, אלא בעיקר נשמה וסיפור אישי שמתקיים בהרמוניה (וכמובן שאפשר גם לשלב את ג'סטין ביבר בחדר השינה ואת הבבא סאלי בסלון).

הכותבת היא מאיה שינברגר, מעצבת פנים וממחברי ספר העיצוב The New Minimalist Style.