הכל בעייתי בסרט על מייקל ג'קסון - חוץ מדבר אחד

צמד המילים "מייקל ג'קסון" מעלה לא מעט אסוציאציות, חלקן קשורות בילדים. כידוע, המלך הבלתי מעורער של הפופ אימץ בחייו תחביב מוזר ואובססיבי של שינה משותפת עם ילדים - אחד הגורמים שהוביל להאשמות נגדו בהתעללות מינית בקטינים (מהן זוכה). אבל הפרק האפל ביותר בחייו לא מצא את מקומו ב"מייקל", הביופיק המוזיקלי שביים אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן"). ולא בגלל ניסיון מלוכלך לטאטא אותו מתחת לשטיח, אלא בגלל בעיות משפטיות. בעקבות זאת, ההתחלה והסוף המקוריים נחתכו החוצה, ו"מייקל", שתהליך הפקתו עוכב לא מעט, הומתק בהתאם. וכמובן, לתוך הקלחת הזו נכנסים משפחתו של המלך ובעלי עיזבונו שלקחו חלק בתהליך ההפקה, עובדה שמן הסתם הכתיבה את הנרטיב המלטף בתסריט שכתב ג'ון לוגן ("גלדיאטור").

בגלל הנסיבות האלו, עדיף לשפוט את "מייקל", שעולה היום (חמישי) לאקרנים בארץ, בתור החוויה הקולנועית שהוא מציע ברמת הסמי-פיקציה, ופחות כסיפור אותנטי שחותר להאיר באור חדש את אחת הדמויות האהובות והשנויות במחלוקת של המאה ה-20.

"מייקל" מתחקה אחר מסלול חייו המטלטל של מייקל ג'קסון, מימי ילדותו בבית עני תחת ידו ופיו הקשים, האלימים והמצליפים של אביו ג'וזף ג'קסון, ועד להפיכתו לאייקון פופ עולמי. במקביל להצלחה המטאורית, הסרט מלווה את ניסיונותיו להתנתק מחמישיית הג'קסונים, ומשרטט את הדרך אל פריצת הסולו הגדולה שלו עם יצירתם של האלבומים המכוננים Off the Wall ו-Thriller .

בין כל הבעיות שלו (חוץ מהיעדרותה של ג'נט מהסיפור), ל-"מייקל" יש עניין לא פתור עם עצמו. הוא לא עונה על השאלה המתבקשת: "מי אתה, מייקל ג'קסון?". באין תשובה, ביוגרפיות טובות משתדלות - או לפחות מנסות - לתת פרשנות או דעה מינימלית על המושא שבמרכזן. אבל אנטואן פוקואה, כנראה בגלל חרדת קודש (או העיניים החודרות של המקורבים למלך על הסט), לא מעז לרמוז, אפילו ברמת הסאבטקסט, מה הוא חושב על ג'קסון. במקום זה, הסרט הולך בדרך האבנים הצהובות ועוצר בנקודות ציון שלא מחדשות דבר על הפרסונה (מייקל היה פדנט ומקצוען? אין מצב!).

מה שהסרט כן עושה, הוא הצגתו של ג'קסון כגאון מוזיקלי אינפנטילי וקדוש מעונה סטייל ישו של עולם המוזיקה. אין עוררין על העובדות: הילדות שלו הייתה קשה הרבה יותר ממה שמוצג בסרט, ובמובן הזה הוא אכן היה קורבן. אבל הסרט מתאבסס על הפרסונה המיוסרת הזו, עד לרגע הגאולה הצפוי. זה הופך את ג'קסון לגיבור כל-יכול. לא במובן הפיזי, אלא במובן המיתי, הנקי והטהור (מדי).

הטוהרה הזו מרגישה חמצמצה ובעיקר חלשה דרמטית. הקונפליקטים היחידים של מייקל הם מול אביו, שסחט כל טיפת סנט ממכונת הכסף הפרטית שלו. הדרמטיות בין השניים טעונה היטב, בעיקר בזכות עבודה טובה של קולמן דומינגו בתור האב הנוקשה. אבל הסרט כולו נשען כמעט רק על הדבר הזה, כששאר מערכות היחסים מאבדות משקל באופן מגמתי, ובפרט הדינמיקה הפנימית בין חמישיית הג'קסונים או הקשר עם עורך הדין ג'ון ברנקה (בגילומו הדלוח של מיילס טלר), שייצג את ג'קסון עד יום מותו.

מבחינה דרמטית - קולנועית, "מייקל" לא ממש עובד. מצד שני, זה ביופיק שנעשה מטעם, כך שקשה באמת לצפות למשהו סוחף או אמיץ. החלקים שבהם הסרט עובד, ולפעמים אפילו טוב יותר מביוגרפיות מוזיקליות אחרות, מפצים במידה מסוימת על אותן בעיות.

אי אפשר לצפות בסרט כזה ולא לרקוד בכיסא - גם מכוח האינרציה. הפסקול כאן הוא מפגן אומנותי ששייך לליגה אחרת, וצפייה באולם האיימקס רק מעצימה את החוויה האור-קולית של הסגמנטים המוזיקליים. אבל הגיים-צ'יינג'ר האמיתי הוא הליהוק ה-10/10 של ג'אעפר ג'קסון, אחיינו של מייקל. מעבר לדמיון החיצוני, ג'קסון הצעיר, שלקח על עצמו אכבר משימה בתפקיד קולנועי ראשון, הבין היטב את גודל האחריות ומספק כאן רגעים יפהפיים של ריקוד, שירה והומור עם בדיחה מוצלחת על חשבונו של פרינס.

שערוריות, האשמות ותינוק שמוצג לראווה ממרפסת בית מלון - כל אלו לא נמצאים ב"מייקל". ומה שכן נמצא - נגוע בגנריות ברמות גבוהות. אבל זו גנריות עם סטייל, פאן נוסטלגי ושירים מהפנתיאון, שנוצקו לתוך קראוד-פליזר ששמור למעריצים ולכל המשפחה. אז ישועה לז'אנר הביופיקס לא תגיע מכאן, אבל הצפייה ב"מייקל" בהחלט תוציא את הצופים מהאולם בריקודים. ואת זה, כנראה, אף סרט לא יעשה לעולם.