חלום באמרלד: נסיך מוסלמי הפך חוף שומם לגן העדן של עשירי העולם

על חוף לישייה רוז'ה (Liscia Ruja) בצפון-מזרח סרדיניה, המים בגוון שאי אפשר לתאר במילים: ירוק אזמרגד כל כך עמוק, כל כך בהיר, שהוא נראה כאילו מישהו שפך צבע לתוך הים. החול לבן בוהק, וברקע מתנשאים סלעי גרניט ורודים שפוסלו על ידי הרוח לצורות מופשטות. זהו אחד הנופים היפים ביותר בים התיכון, ואולי בעולם כולו, ולפני שישים שנה, כמעט אף אדם בעולם לא ידע שהמקום הזה קיים.

>> סרדיניה פורחת: האי האיטלקי בדרך להיות יעד הקיץ הלוהט של אירופה

>> זה החוף הכי יפה באירופה – והוא לא פתוח לכולם

>> האיים הקריביים של אירופה: המקום הסודי שמסתתר באחד היעדים הכי מוכרים שיש

קוסטה סמרלדה (Costa Smeralda), "חוף האזמרגד" באיטלקית, הוא רצועת חוף באורך 55 קילומטרים בצפון-מזרח האי סרדיניה. כיום זהו אחד היעדים היקרים והאקסקלוסיביים ביותר על פני כדור הארץ, מקום שבו לילה במלון עולה אלפי אירו, יאכטות של מיליארדרים עוגנות במרינה כמו מכוניות בחניון, ובקיץ אי אפשר להיכנס למסעדה בלי הזמנה שנעשתה חודשים מראש. אבל הסיפור של איך כל זה קרה, איך חוף שומם של רועי צאן הפך למגרש המשחקים של עשירי העולם, הוא אחד הסיפורים המרתקים ביותר בתולדות התיירות המודרנית.

הנסיך, הסערה והחוף הנשכח

הסיפור מתחיל ב-1958, כשהאגא חאן הרביעי, הנסיך כרים אל-חוסייני, מנהיג רוחני של כ-15 מיליון מוסלמים איסמעיליים ואחד האנשים העשירים בעולם, שט ביאכטה שלו בים התיכון. לפי האגדה, סערה בלתי צפויה הכריחה את היאכטה לעגון בחוף לא מוכר בצפון סרדיניה. כשהסערה חלפה והנסיך הצעיר (אז בן 22 בלבד) יצא לחוף, הוא לא האמין למראה עיניו: מים בצבע אזמרגד, חופים בתוליים, סלעי גרניט בצורות מדהימות ואף לא אדם אחד בסביבה.

באותה תקופה צפון-מזרח סרדיניה היה אחד האזורים העניים ביותר באיטליה. האוכלוסייה המקומית הורכבה בעיקר מרועי צאן ודייגים שחיו בתנאים פשוטים. לא היו כבישים סלולים, לא היו בתי מלון, ולא הייתה שום תשתית תיירותית. האזור היה, במילים פשוטות, קצה העולם. יפה באופן מרהיב אך מבודד לחלוטין. מבחינת השלטונות האיטלקיים, זה היה מקום שכוח אל.

אבל האגא חאן ראה משהו שאחרים לא ראו, ובמקום שבו אחרים ראו עוני ובידוד, הוא ראה הזדמנות ליצור מקום שישנה את עולם התיירות לנצח. הוא הקים את "קונסורציום קוסטה סמרלדה" במרץ 1962 יחד עם קבוצת משקיעים מצומצמת, גוף שרכש כ-55 קילומטרים של קו חוף ממשפחות מקומיות, לעיתים במחירים של כמה מאות לירות איטלקיות בלבד לדונם. האדריכל האיטלקי לואיג'י וייטי (Luigi Vietti) הוא שהעניק למקום את שמו המיתולוגי "חוף האזמרגד", במחשבה שיווקית תיירותית עוד הרבה לפני שהתיירים הגיעו למקום, במטרה להעניק לו מיתוג מסתורי ויוקרתי בו זמנית.

"אסור לבנות גבוה מהעצים"

מה שהפך את קוסטה סמרלדה לייחודית לא היה רק הכסף שהושקע בה, אלא החזון שעמד מאחוריו. האגא חאן לא רצה ליצור עוד ריביירה צרפתית או עוד מיאמי ביץ'. הוא רצה משהו אחר לגמרי: יעד יוקרתי שנראה כאילו הוא צמח מתוך הנוף עצמו. הוא שכר את האדריכל הצרפתי ז'אק קואל (Jacques Couëlle) ואת וייטי, וביחד הם ניסחו קוד ארכיטקטוני מחמיר שהיה חסר תקדים בעולם הנדל"ן.

הכלל המפורסם ביותר: אסור לבנות מבנה שגובהו עולה על גובה הצמחייה הסובבת. כל בניין חייב להשתלב בנוף, להשתמש בחומרים מקומיים שכללו אבן גרניט, עץ ערער, רעפים בגוני אדמה, ולשמור על פלטת צבעים טבעית. אסור היה להשתמש בבטון חשוף, אסור היה לחרוג מקו הבנייה המותר, ואסור היה לגעת בסלעי הגרניט הטבעיים. התוצאה הייתה מדהימה: מלונות יוקרה שנראו כמו כפרי דייגים מסורתיים, וילות שנבלעו בתוך הנוף כאילו היו שם מאז ומעולם.

מלון קאלה די וולפה (Hotel Cala di Volpe), שנפתח ב-1963, הפך ליצירת המופת של החזון הזה. קואל תכנן אותו כך שייראה כמו כפר דייגים ישן שהתרחב לאט במשך דורות. קירות עקומים, מעברים צרים, גשרונים קטנים מעל בריכות, הכל נועד ליצור אשליה של אותנטיות. האירוניה הייתה מושלמת: אחד המלונות היקרים ביותר בעולם נבנה כך שייראה כמו בית של דייג עני. אורחי המלון, שהיו מהעשירים והמפורסמים ביותר בעולם, שילמו הון כדי לישון במקום שנראה פשוט, אלא שמאחורי החזות הפשוטה הסתתרה הפאר המוחלט.

מגרש המשחקים של המיליארדרים

בשנות ה-60 וה-70, קוסטה סמרלדה הפכה במהירות מפתיעה לאחד המקומות המבוקשים ביותר בעולם. הנסיך שלח הזמנות אישיות לחברי האצולה האירופית, לכוכבי קולנוע ולמיליארדרים, והם הגיעו בהמוניהם. פורטו צ'רבו (Porto Cervo), העיירה המרכזית שנבנתה מאפס כחלק מהפרויקט תחת תכנונו של לואיג'י וייטי, הפכה לבירה הבלתי רשמית של תיירות היוקרה העולמית.

המרינה של פורטו צ'רבו, שתוכננה להכיל את היאכטות הגדולות ביותר בעולם, הפכה לזירה של תחרות שקטה בין מיליארדרים. ברחובות הקטנים של העיירה נפתחו חנויות של מותגי האופנה הגדולים בהם גוצ'י, פראדה, וברברי, והמסעדות הפכו למקומות שבהם נסגרו עסקאות של מיליונים.

הכוכבים לא איחרו לבוא: אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון, הנסיכה דיאנה, סילביו ברלוסקוני, ומאוחר יותר גם ברק אובאמה. כולם מצאו את דרכם לחופים הירוקים של סרדיניה, ובשיאה קוסטה סמרלדה הייתה לא רק יעד נופש אלא סמל סטטוס.

אבל גן העדן האזמרגדי של האגא חאן לא נשאר שלו לנצח. ב-2012, לאחר חמישים שנות בעלות, הנסיך מכר את אחזקותיו בקוסטה סמרלדה לקרן עושר הריבונית הקטארית "קטאר הולדינג" (Qatar Holding), בעסקה שעמדה, לפי הערכות, על כ-2 מיליארד אירו. המכירה כללה את שלושת המלונות האייקוניים: קאלה די וולפה, פיטריצה (Pitrizza) וצ'רבו (Cervo), את המרינה, ואת מרבית הנכסים המסחריים.

העסקה זעזעה את המקומיים, שעבורם האגא חאן לא היה רק בעלים עסקי, הוא היה המייסד. עם בעלים חדשים מהמפרץ הפרסי, רבים תהו האם הרוח המקורית תשרוד. ואכן, השינויים לא איחרו לבוא והבעלים הקטארים השקיעו מאות מיליוני אירו בשיפוץ המלונות, אך גם פתחו את הדלת למותגי ענק בין-לאומיים. לאחרונה מלונות העלית כמו ה-Pitrizza וה-Romazzino אף עברו לניהולן של רשתות יוקרה גלובליות כמו בלמונד (Belmond) ושבאל בלאן (Cheval Blanc), מה שסימן סופית את המעבר מ"מועדון סגור" למכונה עסקית משומנת.

בין נוסטלגיה לעתיד

היום קוסטה סמרלדה נמצאת בנקודת מפנה. מצד אחד, הקוד הארכיטקטוני ששמר על המקום נותר בתוקף, ולכן אין כאן מגדלי זכוכית או רצועות בטון, והבנייה עדיין כפופה לחוק של "לא גבוה מהעצים". מצד שני, יש מי שטוענים שהקסם המקורי נמוג. המחירים עלו לרמות אסטרונומיות, ולילה בקאלה די וולפה בעונת השיא יכול להגיע בקלות ל-15 אלף אירו. המקום שהאגא חאן חלם עליו כ"גן עדן שנראה טבעי" הפך, לטענת המבקרים, לתפאורה יקרה שמשרתת את הרגלי הצריכה של הסופר-עשירים.

גם הסביבה משלמת מחיר, וב-2019 נכנס לתוקף חוק סרדיני שאוסר לקחת חול או צדפים מהחופים. זאת אחרי שהתגלה שתיירים לוקחים הביתה שקיות מלאות בחול הלבן המפורסם, עד כדי כך שחלק מהחופים החלו להתכווץ.

ועדיין, כשעומדים על חוף גרנדה פווזה (Grande Pevero) אפשר עדיין להבין מה ראה הנסיך הצעיר באותו יום סוער של 1958. המים הירוקים, הסלעים הוורודים, השמיים הכחולים, הכל עדיין שם. השאלה היחידה שנותרה היא למי שייך גן העדן הזה באמת, למיליארדרים שקנו אותו, לתיירים שבאים ליהנות ממנו, או לסרדיניה עצמה, שפשוט ישבה כאן בשקט, הרבה לפני שמישהו החליט שהיא שווה מיליארדים.