"מותו של באני מונרו" מסתכלת לגברים רעילים בעיניים

ניק קייב מוכר במיוחד בתור זמר, אבל באחד הכובעים האחרים שלו הוא גם סופר. בשנת 1989 יצא לאור רומן הביכורים שלו, "ותרא האתון את המלאך", וב- 2009 הוא פרסם רומן נוסף - "מותו של באני מונרו", שתורגם בזמנו גם לעברית ומספר את סיפור המסע האחרון בחייו של גבר פגום. 16 שנים עברו מאז הגעתו של הספר הזה למדפים, ועכשיו הוא מקבל חיים חדשים עם עיבוד טלוויזיוני: המיני-סדרה "מותו של באני מונרו" (The Death of Bunny Munro), שזמינה לצפייה בארץ ב-HOT ,yes ופרטנר TV. את התסריט לסדרה כתב פיט ג'קסון, על הבימוי הופקדה איזבלה אקלוף, וגם קייב עצמו השתתף בפיתוח הסדרה; למעשה, הוא אף אמון על הפסקול שלה.

"מותו של באני מונרו" עוקבת אחר באני מונרו (מאט סמית' מ"דוקטור הו" ו"בית הדרקון"), איש מכירות בשנות ה-40 לחייו שמכור לסקס, סמים ואלכוהול. בפתח הפרק הראשון אשתו הדיכאונית של הגיבור, ליבי (שרה גרין, "אחיות רעות"), שמה קץ לחייה. באני לא יודע איך להתמודד עם הכאב - וגם לא עם ההורות לבנו בן ה-9, באני ג'וניור (רפאל מאטה), שלו הוא מעולם לא נאלץ לדאוג קודם לכן. אחרי לילה פרוע עם חבריו, נציגות מטעם הרווחה מגיעות לדירתו של באני על מנת לדאוג לבאני הצעיר, טיפוס עדין וסקרן, לחיים טובים יותר. באני, בתגובה, בורח משם יחד עם הילד - והשניים יוצאים לרוד-טריפ ברחבי ברייטון, טיול מטלטל ועצוב, נטול יעד של ממש, שתחנותיו השונות נפרשות לאורכם של שאר פרקי הסדרה.

למסע לוקח איתו באני גם את ערכת מוצרי הטיפוח שהוא מוכר, ועובר יחד איתה מבית לבית, במטרה להרוויח כסף - ובמיוחד במטרה לשכב עם הנשים השונות שלהן הוא מנסה למכור את המוצרים. באני ג'וניור נותר לבד, מחכה, פעם אחר פעם. אנשים זרים שמבחינים במצוקתו דואגים לו, דוגמת רוקח אמפתי בבית המרקחת, או חשפנית טובת לב מהבר המפוקפק שאותו אביו נוהג לפקוד. ובזמן שבאני הצעיר ממשיך להאמין שאביו עוד יחזור אליו, באני המבוגר נופל שוב ושוב לדפוסי ההרס. הוא רדוף על ידי הזיכרון של ליבי המנוחה, וכן על ידי דמות האב שלו עצמו - באני מונרו הראשון - גבר רעיל ואלים גם הוא. ואולי באני רוצה להיות טוב יותר בשביל באני ג'וניור, אבל ככל שמתקדמים הפרקים הוא מבין שהוא לא מסוגל. לצד סמית' ומאטה, בסדרה מופיעים בין השאר גם רוברט גלניסטר ("השמיים הם הגבול") ולינדזי דאנקן ("תחת שמש טוסקנה"), וגם קייב עצמו מגיע להופעת אורח בפרק האחרון.

"מותו של באני מונרו" היא דרמה אפלה ועגומה שעיקר עניינה במשבר הגבריות. היא לא מתארת רק את כישלונותיו של גבר אחד, אלא מתארת כישלון בין-דורי: באני מונרו הוא כזה בגלל שאביו היה כזה, ואומנם באני עצמו כבר לא יעשה את התיקון עבור באני ג'וניור (מותו מוסגר כבר בשם הסדרה, כך שלא מדובר בספוילר), אבל אולי באני ג'וניור יעשה את התיקון עבור בנו העתידי שלו (ובתקווה, לא יקרא לו באני). זה סיפור על תחלואות גבריות ועל ההשפעה ההרסנית שלהן לא רק על הגברים עצמם אלא גם על סביבתם. ואומנם באני הוא דמות ראשית שנויה במחלוקת - כזו שקשה להזדהות איתה, ובלתי אפשרי לתמוך במעשיה - אבל הוא גיבור טרגי, וככזה הוא נוגע ללב. מה גם ש"מותו של באני מונרו" לא מבקשת מאיתנו הצופים לאהוב את באני: היא מבקשת מאיתנו להקשיב לו, וכן להקשיב דרכו לקולות של אנשים ונשים שנפגעים ממנו. 

בהקשר הזה צריך לומר - ישנם מבקרים שתהו שמא "מותו של באני מונרו" מותחת ביקורת על מיזוגיניה, או שהיא מיזוגינית בעצמה. תהייה לגיטימית. מצד אחד, אפשר להסכים שדמותה של ליבי לא מספיק מפותחת: היא נופלת לקלישאת "האישה המתה" הטלוויזיונית-קולנועית שעוברת אידאליזציה (אולי אפילו פטישיזציה). ומצד שני, למרות שהסדרה עוסקת בגבר הפוגע, היא נותנת מקום גם לסבלן של הנשים - למשל באמצעות קלוז-אפ מצמרר על דמעה שזולגת מעינה של אישה מעורפלת הכרה שאיתה מתכוון באני לשכב. הדמעה הזו, שהיא עדות חיה לכאב, מזכירה את המשפט הבלתי נשכח מהרומן "לוליטה", שבו ולדימיר נבוקוב מתאר את ההתייפחויות של דולורס - שבוכה "כל לילה, כל לילה". המשפט הזה, כמו הדמעה ב"מותו של באני מונרו", מזכיר לנו שאפשר לכתוב על גברים פגומים מבלי בהכרח לצדד בהם.

אי אפשר לדבר על "מותו של באני מונרו" בלי לדבר על הופעות המשחק - במיוחד זו של סמית' המעולה, אבל גם זו של מאטה (כן, ילדים שחקנים זה תמיד טריקי, אבל כאן זה דווקא עובר בהצלחה). גם ג'והן מאיירס, שמשחק בתפקיד משני (בתור "פודל", חברו הטוב של הגיבור) עושה עבודה ראויה לציון. אגב, את הסיפור המדכא של "מותו של באני מונרו" עוטפת אסתטיקה שהיא לא פחות ממרהיבה: החל מהפתיח המרשים של הסדרה, דרך הצבעוניות העכורה שמאפיינת אותה ועד לעיצוב הסטים שניכר שהושקעה בו מחשבה רבה. ואם כבר מדברים על אסתטיקה, צריך לציין גם סצנה נפלאה אחת מהפרק האחרון - שמתארת את ההזיה האחרונה של באני, שנמצא כבר בין חיים למוות. לסיכום אפשר לומר כך: "מותו של באני מונרו" היא בהחלט לא צפייה קלה (והיא גם די גרפית, אם זה שיקול עבורכם), אבל היא שווה את זה.