הייתי אנטי מסי, והגיע הזמן להודות: טעיתי
זו העת להוריד מגננות ולהגיד: ליאו מסי הוא סטייה סטטיסטית ופיזיולוגית שאי אפשר למצוא לה הסבר. אז כשאתם צופים בגמר, תשוו, תתרווחו, תעודדו את מי שאתם רוצים, וכשזה ייגמר, עמוק בלב, אולי גם תגידו תודה קטנה שראיתם את זה. טור אישי
אני יודע את זה, כי גם אני הייתי במקום הזה, וזה מותר וזה בסדר. כי אתה לא חייב לאהוב את השחקן שכולם אוהבים, ואתה לא צריך לתת לחברה להכתיב לך את מי לאהוד. כמה מהרגעים הכי שמחים ומאושרים שלי בכדורגל השתלבו יד ביד עם הרגעים הכואבים של הפרעוש, ומעולם לא הרגשתי צורך להחביא את העובדה שאני שמח לאידו. אבל היום, כשהשעון מתקתק ואנחנו מבינים שאנחנו צופים כנראה בריקודים האחרונים בהחלט שלו על הבמות הגדולות ביותר של הכדורגל העולמי, הגיע הזמן לעשות מעשה שדורש לא מעט אומץ בעולם הספורט הטריטוריאלי והשבטי שלנו: להוריד את המגננות. להניח את הנשק. להודות שלא ראינו דבר כזה מעולם, ספק גדול אם נראה שוב.
האנטומיה של הטינה
כדי להבין את התהליך שעובר על אוהד כדורגל שמתנגד למסי, צריך להבין את הפסיכולוגיה של האהדה. ספורט, ביסודו, בנוי על יריבויות. לכל אחד מאיתנו, ה"הייטרים", היו סיבות רבות ומגוונות לא לרצות בהצלחתו. זאת יכולה להיות סלידה מברצלונה, מיאוס מהיחס המפנק מהתקשורת, התחושה המרגיזה הזאת שאתה חייב לאהוב אותו או שפשוט לא התחברת לדמות ולמה שהוא משדר. בתור מי שמחפש סיפורים ודמויות בספורט לא פחות מיכולת, מסי הוא הסופרסטאר המשעמם ביותר שאני זוכר. מעולם לא הרגשתי חיבור רגשי אליו, ורציתי לראות אותו נופל, גם כדי להוכיח לכל מי שהילל אותו ללא הפסקה שכן, הוא אנושי, ואחרים לא פחות גדולים ממנו.
נאחזנו ברגעי המשבר המעטים שלו. כל הדחה מוקדמת מליגת האלופות, כל דמעה שזלגה אחרי עוד הפסד מתסכל בקופה אמריקה של העשור הקודם או בגמר מונדיאל 2014, היו עבורנו חמצן. הם היו ההוכחה שהנרטיב שלנו נכון: שהוא "לא מנהיג", שהוא "נעלם ברגעים הגדולים", שהוא תוצר של חממה ברצלונאית ולא אל כדורגל אוניברסלי. אבל האמת היא, שההתנגדות הזו עיוורה אותנו. בזמן שהיינו עסוקים בסטטיסטיקות של מתפרצות ובהשוואות אינסופיות של כיבושים מול יריבות ספציפיות, פספסנו את הקסם. במובן הזה, דווקא העזיבה ההיא של ברצלונה הייתה אולי הדבר הכי טוב שהוא יכול היה לעשות עבור המותג שלו.
האבולוציה של הגאונות
מה ששבר בסופו של דבר את חומות ההתנגדות שלי לא היה דווקא הסטטיסטיקה או התארים (הם גם מעולם לא שימשו אותי ככלי בדיון השחקן הגדול בכל הזמנים). זה היה תהליך ההתבגרות, גם שלו, אבל קודם כל שלי. כאוהד כדורגל, כבן אדם, כצופה. ההבנה הזאת שאתה לא יכול פשוט לקבל כמובן מאליו את מה שהוא עושה. שהוא ניחן ביכולת ששמורה למתי מעט בעולם הספורט, יכולת ג`ורדנית להתאים את עצמו ככל שהוא מתבגר ועדיין להיות הכי טוב בכל משחק שהוא יעלה בו על הדשא. בגיל 39, הוא הולך על המגרש, אבל הוא עדיין הכי טוב. מה שהוא עושה כשהוא על סף פרישה, השחקנים הכי גדולים בעולם לא יכולים לעשות בשיאם. הוא הפך משחקן שמנצח משחקים דרך פעולות אישיות מסחררות, למעין מחשב-על שמנהל את הגיאומטריה של המגרש כולו. ראינו אותו הולך, סורק את המרחב, ממפה את נקודות התורפה של היריב, ואז, בשבריר שנייה של שינוי קצב, מוסר כדור שחותך קווי הגנה שלמים, או כמו נגד אנגליה אהובתי, מוצא את הראש של לאוטרו מרטינס בכדור מושלם.
השלמה עם הבלתי נמנע
להיות אוהד ספורט זה גם לדעת להכיר בהיסטוריה בזמן שהיא נכתבת. ההתבצרות בעמדת ה"הייטר" בשלב הזה של הקריירה של מסי היא כבר לא ביקורת ספורטיבית לגיטימית, היא פשוט עקשנות עיוורת שפוגעת רק במי שמחזיק בה. לא קיימת דרך להוריד מגדולתו או לנסות לתרץ את ההצלחה שלו בלי להישמע כמו חובב קונספירציות שחושב שכדור הארץ שטוח.
גם ההייטר הכי גדול, זה שישב וקיווה בכל ליבו שהפנדל הבא יילך לקורה וחגג בכל מעידה ונפילה שלו, צריך היום להישיר מבט אל המציאות. צריך להסתכל על הדרך שעבר, על האופן שבו סחב על גבו אומה שלמה לזכייה במונדיאל ולגמר במונדיאל שבה מיד אחריו, על האופן שבו המציא את עצמו מחדש שוב ושוב, ולהגיד דבר אחד פשוט: "טעיתי".
טעיתי כשנתתי לציניות להסתיר לי את היופי. טעיתי כשחיפשתי פגמים איפה שהייתה שלמות. טעיתי כשחיפשתי להוריד, לגמד, לתרץ ולא להשלים עם מי שאני רואה. בשביל להודות שליאו מסי הוא השחקן הכי גדול בכל הזמנים, לא צריך לפתוח דף ויקפדיה, להשוות נתונים או לספור תארים. צריך בסך הכל זוג עיינים. הערב, תשוו, תתרווחו, תעודדו את מי שאתם רוצים, וכשזה ייגמר, אולי תגידו תודה שזה סוף סוף נגמר (כנראה), אבל עמוק בלב, אולי גם תגידו תודה קטנה שראיתם את זה, שראיתם אותו משחק.