צלקות מסוג חדש: ההפסד הכואב של אנגליה
השיפור ההדרגתי, הטעות של טוכל והאומץ שנעלם. סיכום ההפסד לארגנטינה
אני כמובן לא אהדתי את אנגליה בכל 60 שנות הכאב הללו. הצטרפתי, פחות או יותר, לפני 24 שנה (עם עוד משחק שבו אנגליה הובילה 0:1 והפסידה, אז ברבע הגמר נגד ברזיל). אבל אוסף הצלקות האנגליות שעל הלב מאז יכולות למלא ספר - הטעות ההיא של דייויד סימן, והחמצת הפנדל של בקהאם ב-2004, ושוב פורטוגל ב-2006, ו-2008 שבה אנגליה בכלל לא עלתה, וגול הרפאים של למפארד ב-2010, והמשחק המזעזע נגד איטליה ב-2012, ולא לעבור בתים ב-2014, ואיסלנד שהיה עומק השפל. ואז חצי גמר, וגמר, ורבע גמר, וגמר, וחצי גמר אמש.
אבל משהו בהפסד הזה, אמש באטלנטה, כואב במיוחד. כי בצלקות הישנות אנגליה היתה פשוט נבחרת לא טובה שניפחה את עצמה באמצעים מלאכותיים. אנגליה הנוכחית, הנבחרת החדשה שגארת` סאות`גייט בנה כמעט יש מאין לפני מונדיאל 2018 - היא שונה, ולראייה השיפור הדרמטי בהישגים (שאינם זכייה בגביע). שני גמרים ושני חצאי גמר בחמישה טורנירים הם נתון שאי אפשר לזלזל בו. זו לא הנבחרת הגרועה והחלשה של פעם - בפעם הראשונה, אולי מאז אמצע שנות התשעים, יש לאנגליה נבחרת כדורגל טובה.
מה שלא היה לאנגליה זה אדם על הקווים שיתאים את עצמו לאיכות של הנבחרת הזאת. קטונתי מלבקר את תומאס טוכל, שהוא מאמן שעשה רבות גם בטורניר הזה עבור אנגליה - אבל אי אפשר לתאר את ההתנהלות שלו מאז שאנגליה הובילה חוץ מאשר בהלה מוחלטת. עד השער של אנתוני גורדון, אנגליה היתה הנבחרת היותר טובה - כל עוד היא היתה הנבחרת הבטוחה יותר. דווקא ארגנטינה היתה לחוצה ופחות במיטבה (כשהיא לא היתה עסוקה בללכת מכות, כמו בכל המחצית הראשונה), ובשורה של מהלכים - טוכל העביר את הלחץ דווקא לנבחרת שלו.
וזה מאכזב במיוחד עבור מי שראה את השיפור ההדרגתי של אנגליה בשנים האחרונות. אנגליה, גם כשהיא החמיצה, לא היתה הנבחרת שמורידה את הראש בפני אף יריב. היא היתה נבחרת ששיחקה אמיץ גם מול נבחרות מאתגרות - כמו בניצחון ההירואי במקסיקו, או במהפך נגד נורווגיה. לא היתה שום סיבה מקצועית להתקפל בצורה הזאת - ואפילו כטקטיקה צינית במטרה לשמור על התוצאה וללכת הביתה, זה פשוט לא יכול לעבוד.
גם מול נבחרות פחות טובות מארגנטינה, השיטה של ללכת אחורה באופן מוחלט ולהזמין לחץ אינה מועילה בשום צורה. על אחת כמה וכמה, מול נבחרת שיש לה את השחקן המושלם למצבים האלה שהוא מסי. שורת החילופים ההגנתיים, ההוצאה של אנתוני גורדון, העובדה שבוקאיו סאקה לא ראה דקה במשחק הזה - דווקא כשהיית זקוק לקצת רווחה ולשחקנים שיודעים לגעת בכדור, ההחלטה להכניס את איוואן טוני (בדקות הראשונות שלו בטורניר!) ואת מרכוס רשפורד רק אחרי השער השני של ארגנטינה... כל אלה לא סימנו שום התנהלות שמזכירה מאמן של נבחרת גאה. מאמן של נבחרת אמיצה.
זו היתה התנהלות הפוכה ממה שאנגליה רואה בעצמה - והיא אפילו לא עוברת בתור מאמן של נבחרת קטנה. היא פשוט היתה התנהלות לא חכמה, מבוהלת, של אדם שלא התעלה לגודל השעה. שקיבל לידיים נבחרת מוכשרת, נחושה, חזקה - ושיחק איתה כמו שמשחקים עם הפועל יהוד בשנות השמונים. זה לא התאים למאמן כמוהו, וזה לא מתאים לאף מאמן.
עם כל הכאב, ארגנטינה ראויה לניצחון הזה. היא נלחמה בדקות הלא טובות שלה, היא השתלטה על המשחק לחלוטין מאז השער שספגה, וחוץ משני השערים שכבשה היתה ראויה לכבוש עוד שניים. את האנרגיות האלה תיקח הנבחרת המוגבלת (לדעתי) הזאת עד הגמר ביום ראשון - ועם כל הכבוד לנבחרת ספרד, אני לא רואה מישהו שמסוגל לעצור את כוח הטבע שזו הנבחרת הזאת, שלדעתי תשחזר את ההישג שלא נעשה כבר 64 שנים - לזכות במונדיאל באק טו באק.
שום רציונליזציה או מילים מנחמות לא יעזרו - בסופו של דבר, זו דרך די כואבת לסיים מונדיאל שהיה בסך הכל טוב של הנבחרת האנגלית. הוא הכיל בתוכו כמה מופעים מעוררי השראה, הרבה רגעים של גבורה והתעלות מטורפת של שורת שחקנים אנגלית שלפחות חלקה תהיה גם בפעם הבאה. יש לאנגליה המון דברים טובים לקחת מהחודש האחרון, אבל כל זה באמת לא יוכל לנחם את העצב. לפחות לא היום.