שוב לא מגיע הביתה

מצד אחד, כאוהד אנגליה אפשר להיות אופטימיים: הנבחרת מגיעה מאז מונדיאל 2018, בפחות מעשור, לשני חצאי גמר מונדיאל ושני גמרי יורו. לשם השוואה, ב-52 השנים לפני כן, מאז אותה זכייה מיתולוגית ב-66, האנגלים הצליחו להגיע רק פעם אחת בודדת לחצי גמר מונדיאל ועוד פעם אחת לחצי גמר יורו, הישגים כל כך נדירים במדבר הכדורגל שהם היו בו שהם הוציאו על זה את ההמנון המופלא שרודף אותם מאז - Its coming home.

ובכן, גם הפעם זה לא בא הביתה ואף שליח לא ישאיר אפילו את הגביע מחוץ הדלת, כי בצד הפסימי, האנגלים מוצאים בעשור האחרון שוב ושוב דרכים יצירתיות לבעוט בדלי האופטימיות והתקווה שהם ממלאים לאוהדים שלהם. כך שלפעמים כאנגלופיל, אתה לא יודע מה עדיף: להגיע עד נקודת הסיום עם ציפיות שהפעם זה יקרה או להפסיד ולעוף מוקדם כמו בכל השנים שהכרתי אותם מאז שאני זוכר.

מבריאן רובסון, גארי ליניקר, אלן שירר, מייקל אואן, ווין רוני סטיבן ג`רארד פרנק למפארד ודיוויד בקהאם, כולם כוכבי על, כולם לא הצליחו להביא את הנבחרת לאוויר הפסגות אותו היא נושמת באופן קבוע בכל הטורנירים האחרונים. אצל דייויד בקהאם, אולי הכוכב האנגלי הכי גדול אי פעם ובטוח הכי מוכר, זה בולט במיוחד כשאפילו השער הכי זכור שלו בנבחרת היה בכלל מול יוון במוקדמות מונדיאל 2002 באותה בעיטה חופשית. שערים שהיום הארי קיין וג`וד בלינגהאם אפילו לא יספרו בכלל.

אז על מה הולכים בבוקר אנגלי עגמומי שכזה? על חצי הכוס המלאה? זאת שמראה שהנבחרת האנגלית בהתקדמות אדירה ושהסגל המצוין שלה ברובו עדיין צעיר וימשיך יחד שנים? או על חצי הכוס הריקה? ריקה מתארים, אך מלאה באכזבות ובאותה לוזריות נצחית שעדיין מושכת חזק בזנב של שלושת האריות ומסרבת לשחרר? מה שבטוח שבאנגליה לא נשארה אתמול אף כוס חצי מלאה וחצי ריקה אחרי עוד טורניר של כמעט שכזה. תיהנו בגמר, נראה לי אני אראה חתונמי.