מלחמה בשידור ישיר: היריבות הגדולה מכולן

גם בעידן הסטרילי של היום, מדובר ביריבות הנבחרות הגדולה מכולן. שתי נבחרות ומדינות שהגורל, לאורך מאות ואלפי שנים, הפגיש על מנת להתמודד. זה לא תמיד המשחק הכי חזק מקצועית, אבל הוא תמיד היה ויהיה המשחק הכי אמוציונלי - משחק שחי על רגשות לאומיים חזקים, ועל שנאה יוקדת, בשני הצדדים. 21 שנה מאז הפעם האחרונה, אנגליה וארגנטינה שוב נפגשות.

הסכסוך בין שתי הנבחרות יידלק מחדש ממש עוד מעט - כששתיהן ייפגשו שוב, והפעם בחצי גמר המונדיאל. לכל אחת מהנבחרות יהיה במשחק הזה את הסיפור ההיסטורי שלה - אנגליה, כמובן, תמשיך לשאת על גבה את שישים שנות הכאב, שבהן לא זכו בטורניר גדול; ארגנטינה מנגד חולמת לעשות את מה שלא נעשה מאז 1962 - זכייה פעמיים ברציפות, באק טו באק, בגביע העולם.

אבל ההיסטוריה בין אנגליה וארגנטינה הולכת אחורה. הרבה אחורה. יש בתוכה שורה של משחקי מונדיאל בלתי נשכחים (ואחד במיוחד), אבל גם עוינות על המגרש לאורך שישים שנה - ואפילו סכסוך טריטוריאלי. לקראת המשחק המסעיר - וכנראה גם הגדול ביותר שמונדיאל 2026 יכול להביא לנו - זמן לצלול היסטורית, ולחזור במנהרת הזמן.

פרק ראשון: התחלה
זה יישמע אירוני במיוחד, בהתחשב בנסיבות ההיסטוריות, אבל למעשה מי שהתחיל את כל הרעיון של כדורגל בארגנטינה היה בכלל בריטי. לקראת סוף המאה ה-19, בבואנוס איירס היתה קהילה בריטית די גדולה - שכללה קרוב ל-10 אלף איש; וכמו במקומות אחרים בעולם, גם כאן מי שהביאו את בשורת הכדורגל היו בריטים. משחק הכדורגל המתועד הראשון בהיסטוריה התרחש ב-20 ביוני, 1867, במועדון הקריקט של בואנוס איירס בעיירה בשם פאלרמו - בין שתי קבוצות של פועלי מסילות בריטיים.

מי שנחשב לאבי הכדורגל בארגנטינה, גם הוא, בא מהאי הבריטי - מורה מגלאזגו בשם אלכסנדר ווטסון האטון לימד בבית הספר האנגלי של בואנוס איירס, וב-1898 תלמידיו הקימו את מועדון הכדורגל הראשון בארגנטינה - אלומני אתלטיק קלוב, שהפך גם למועדון הכי מצליח בארגנטינה עד שהתפרק ב-1913.

ואולי בגלל זה, ההיסטוריה של ארגנטינה ואנגליה בכלל היתה אידילית. ב-1951, ארגנטינה היתה הנבחרת הראשונה שאינה סקוטלנד ששיחקה באצטדיון וומבלי. המשחק הסתיים בניצחון אנגלי של 1:2. 

שנתיים אחר כך, הן נפגשו לצמד משחקים בבואנוס איירס. במשחק הראשון ביניהן, אנגליה עלתה בהרכב משני וארגנטינה ניצחה 1:3 - אך הוא מעולם לא הוכר רשמית, לא ע"י פיפ"א ואפילו לא ע"י ההתאחדות הארגנטינאית. עם זאת, היו רבים בארגנטינה שראו בזה את הניצחון הראשון וההיסטורי שלהם על אנגליה. המשחק השני, אגב, הופסק אחרי 23 דקות בעקבות גשם שוטף.

הפעם הראשונה ששתי הנבחרות נפגשו במונדיאל היתה ב-1962 בצ`ילה - אז אנגליה ניצחה 1:3 את ארגנטינה בשלב הבתים, והדיחה אותה מהמונדיאל. שנתיים אחר כך, ביוני 1964, בטורניר ידידותי בברזיל - ארגנטינה ניצחה 0:1, הפעם במשחק שבו כולם הכירו.

ואז, הגיעה המחלוקת הראשונה. זה קרה במונדיאל 1966 - טורניר היסטורי עבור אומת הכדורגל הבריטית, כיוון שזו היתה הפעם הראשונה שבה הוא שוחק במדינה שלה. בשלב רבע הגמר, אנגליה פוגשת את ארגנטינה - במשחק שעורר סערה גדולה. בארגנטינה עד היום מכנים את המשחק "גניבת המאה", בעיקר בשל העובדה שאנגליה ניצחה 0:1 משער של ג`ף הרסט - שלטענת הארגנטינאים הובקע מעמדת נבדל.

אבל האירוע מעורר המחלוקת באמת הגיע בדקה ה-35 - כאשר קפטן ארגנטינה דאז, אנטוניו ראטין, הורחק (אז לא היה שימוש בכרטיסים אדומים) ע"י השופט המערב גרמני רודולף קרייטלין - לאחר עבירות חריפות שבוצעו מול בובי צ`רלטון וג`ף הרסט. ראטין סירב לרדת מהמגרש, ורק כוחות משטרה, ואפילו המפקח על השופטים, בריטי בשם קן אסטון, ניסו ובסופו של דבר הצליחו להוריד אותו מהדשא - לא לפני שהוא קימט את דגל הקרן (שהיה דגל בריטניה).

אחרי המשחק, מאמן נבחרת אנגליה אלף ראמזי (לימים "סר" ואלוף עולם) סירב לאפשר לשחקנים שלו להחליף חולצות עם הארגנטינאים - ואף כינה את השחקנים הארגנטינאים "חיות", בראיון שלאחר המשחק. הארגנטינאים טענו שנשדדו - ובאחד העיתונאים אפילו ציירו את סמל המונדיאל ההוא, "וורלד קאפ ווילי", בחליפה של פיראט - כדי להמחיש את "הגניבה" שממנה סבלו.

פרק רביעי: להתראות בסיבוב הבא?
המפגש האחרון בין אנגליה וארגנטינה התקיים ב-12 בנובמבר, 2005. לא בוומבלי ולא בבואנוס איירס - אלא בז`נבה. כמו תמיד, הוא היה משחק כדורגל מרתק - שבו ארגנטינה הובילה 0:2 משערים של הרנאן קרספו ו-וולטר סמואל, אבל ויין רוני וצמד של מייקל אואן הפכו את הקערה לטובת האנגלים, שניצחו 2:3.

אולי בגלל האצטדיון, האווירה היתה הרבה יותר מפויסת. האוהדים שהיו ביציעים לא הזכירו את המלחמה, השחקנים לא התעמתו או רבו בשום צורה. זה היה, בסך הכל, עוד מפגש בין שתי נבחרות כדורגל טובות. גם דמותו של מראדונה, שפעם נראתה כנבל המוחלט בעיני האנגלים, היום נראית אחרת. ברחובות לונדון אפשר לקנות אפילו חולצות עם הדמות שלו, והשער השני שלו לרשת אנגליה אפילו נבחר לאחד ממאה רגעי הספורט הגדולים ביותר, בשנת 2002.

ועם זאת, המפגש עכשיו - ברגעי המאני טיים של המונדיאל - מעורר מחדש את כל האמוציות. אוהדים ארגנטינאים שממלאים את היציעים בארצות הברית מעלים באוב את ה"מלווינאס" (כולל בשיר ה"מוצ`אצ`וס" המפורסם); אנגליה, מצידה, עדיין מחפשת את הנקמה שלה על אותה "יד אלוהים" לפני ארבעים שנה. ספק אם למסי, אלבארס, בלינגהאם או קיין יש איזשהו זיכרון מאותה מלחמה ישנה - אבל בטוח שבאווירה מסביב, עדיין תעלה מחדש העוינות ההיא, שהופכת את היריבות לגדולה כל כך.

כי היריבות בין אנגליה וארגנטינה היא היריבות הכי סוערת שהמונדיאל הביא לעולם: שתי נבחרות שהתחרו שוב ושוב למשחקים רוויי אמוציות, מלאים בכדורגל משובח ובגיבורי על ספורטיביים - ובעיקר הוכיחו לכולם כמה כדורגל הוא הרבה יותר מכדורגל. בתוך עולם שמנסה להרחיק את הכדורגל מהפוליטיקה - זה היה משחק עם המון רגשות פטריוטיים, משני הצדדים, שמכיל בתוכו גם שנאה עמוקה ויריבות ספורטיבית - שתגיע שוב לשיאה המקצועי, ממש עוד מעט, באטלנטה.