הגרסה הכי טובה שלה: הערב הענק של אנגליה

המשחק בין אנגליה לקרואטיה הכיל בתוכו לא מעט רגעים. זה אולי המשחק הכי צפוף שראינו עד כה במונדיאל - משחק עם פיתולים, התפתחויות, עליות ונפילות של שתי הקבוצות - והרבה רגעים ששתיהן תיקחנה הלאה. אבל בעיניי הפריים החזק ביותר הגיע דווקא בשריקת הסיום - הרגע שבו הארי קיין עמד, מול הקהל האנגלי שהריע לו, סחוט מאנרגיות.

כי לצד הכדורגל המצוין והמשוחרר שאנגליה הציגה אמש, זה בעיקר היה משחק של מאמץ בלתי פוסק - לא רק של קיין, אלא של כל הנבחרת האנגלית. אנגליה אמנם גם נהנתה בחלק הקדמי, אבל בעיקר באה לעבוד - היא רדפה אחרי הקרואטים בכל פוזשן, היא לחצה בלי הפסקה את הקו האחורי הקצת דליל שלהם - והיא בסופו של דבר זכתה בניצחון הזה, קודם כל, דרך הרגליים.

לגארת` סאות`גייט יש המון זכויות בתפקיד שלו כמאמן נבחרת אנגליה. כל הישג עתידי של נבחרת שלושת האריות יגיע המון בזכות סאות`גייט - והמהפך שהוא העביר את הנבחרת האנגלית, ואת אומת הכדורגל האנגלית. יורגן קלופ קרא לזה "מספקנים למאמינים" - וסאות`גייט כמובן אינו קלופ, גם ברמת הכדורגל ובטח ברמת הכריזמה, אבל הוא כן עשה דבר גדול בכך שאנגליה רואה קודם כל בעצמה נבחרת שמסוגלת להיות תחרותית ברמת הגבוהות. זה לא היה לפניו - לא בימי רוי הודג`סון, קאפלו או מקלארן.

אבל צריך גם לומר את האמת: בסאות`גייט, גם בחזות שהוא הפגין החוצה, ובעיקר בכדורגל שלו - היה משהו מאוד שמרני. משהו שהצליח לטעת אופי חזק בחבורת השחקנים שלו (וזה לא מעט), אבל מבחינה יצירתית מאוד החזיק אותם קצר. אנגליה הפכה להיות נבחרת שמנצחת, אבל הרבה פעמים נבחרת שעושה את זה בדרך שלא ממצה היטב את כמות הכישרון שיש באנגליה. וכאן נכנס למהלך תומאס טוכל - ושינה את זה.

הדבר שהכי בלט במשחק של אנגליה אמש הוא העובדה שהרגשת שם הרבה יותר תנועה והרבה יותר חיות. משחק כמו נגד קרואטיה בתקופת סאות`גייט היה נגמר עם המון ייאוש, ובמקרה הטוב עם מזל ואיזה מהלך אישי של קיין או בלינגהאם. כאן, אנגליה היתה התקפית ויוזמת יותר מהיריבה שלה (רוב הזמן), הגיעה להמון מצבים ורק יום באמת אדיר של השוער הקרואטי דומיניק ליבאקוביץ` (האם אפשר לדבר עליו כשוער הטוב במונדיאל הזה?) מנע מהם לשחזר את ה-2:6 נגד איראן מהמונדיאל הקודם. וזה נגד הקרואטים - המכשול שהוא, כנראה, הקשה ביותר בבית הזה.

ובמוקד המשחק אמש עמד הארי קיין. נכון, גם בגלל הצמד שכבש - אבל זה, בעיניי, היה פחות העניין. קיין, לדעתי, מגדיר את עצמו מחדש כמנהיג והקפטן של הנבחרת הזאת. כולם יודעים שהוא הכוכב הגדול - הוא השחקן היקר ביותר, הוא הכובש המצטיין שלה (אתמול הוא הפך למלך שערי המונדיאל, והשתווה לגארי ליניקר), הוא הסמל של הנבחרת הזאת. אבל בניגוד לנבחרות אחרות, שבהן למילה "כוכב" מתלווה גם איזושהי פריבילגיה (רונאלדו? אתם אמרתם) - קיין הוא בדיוק להפך. הוא השחקן המרכזי, ולכן הוא עובד יותר קשה מכולם.

קצת קשה להשוות מישהו היום למסי בלי להיחשב ככופר בעיקר, אבל במובן הזה יש בעיניי קו מחבר בין הילד מרוסאריו לבחור שנולד בלייטנסטון. העובדה ששניהם כוכבי כדורגל, שלא מפחדים גם להתלכלך בבוץ. הפאול של מסי שהיה שווה כרטיס אדום הוא כמובן אירוע שמעיד על שכלותו של צוות השיפוט וה-VAR - אבל גם מעיד על מסי, שלצד היכולות המדהימות שלו בהתקפה, ידע שמוטלת עליו אחריות גם לעשות את הדברים הקטנים והאפורים יותר. לרדת להגנה, להיכנס לתאקלים, לחטוף כדורים גם רחוק מהשער של היריבה.

ואת אותו דבר ראיתי מהארי קיין אמש - לא רק הצמד שלו, אחד מפנדל ששם עליו הרבה מאוד לחץ אחרי פסילת הפנדל שהחמיץ, והגול השני האופייני בנגיחה חדה לפינה; אלא בעיקר ההצלה ההיא, בתוספת הזמן. אנגליה אמנם הובילה 2:4, אבל הרגע שבו הוא עמד במקום והקריב את גופו - היה בעיניי חשוב אפילו יותר מהצמד. 

קיין, במשחק הזה שבו הוא עבד קשה יותר מכל חבריו לנבחרת האנגלית, הפנים שהוא כוכב - ושיש לזה משמעות. הוא צריך להיות הדוגמא לאחרים, הוא זה שצריך להוביל את הנבחרת הזאת לארץ המובטחת. זה עליו - לטוב ולרע. ומכאן, הגיעה גם האחריות הגוברת שלו הרבה מעבר לחדות מול השער.

כל קמפיין של נבחרת אנגליה עומד מול השיר המשיחי שמלווה אותה מאז 1996 - האם באמת איטס קאמינג הום? האמת - אין דרך אמיתית לדעת. יש עוד דרך ארוכה, ויש גם המון משתנים בדרך (כולל נבחרות חזקות מאוד שראינו לאחרונה) שיקשו עליה את השגת המטרה. אבל מהמשחק נגד קרואטיה אפשר לזהות בנבחרת אנגליה את הגרסה הכי טובה של עצמה כבר הרבה מאוד שנים. זה לא מעט, וזה גם ממש לא מובן מאליו - לאור המחזור הראשון שהסתיים בשלב הבתים של מונדיאל 2026.