sportFive1248453 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5
היינו כחולמים (Getty) (צילום: ספורט 5)
היינו כחולמים (Getty) | צילום: ספורט 5

באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם בעמוד המונדיאל של כאן.



ב-22 בנובמבר, ארגנטינה ירדה מובסת מכר הדשא בקטאר אחרי ההפסד לערב הסעודית. מקלחת מים צוננים, סטירה בפרצוף הזחוח של נבחרת ארגנטינה. חישוב מסלול מחדש, מעכשיו, כל משחק הופך לגמר.

ארבעה ימים לאחר מכן, בשבת ה-26 בנובמבר, ארגנטינה הייתה במשך 60 דקות עם הרגל בקבר. שום דבר לא עבד. הקהל באצטדיון, ועבדכם הנאמן, התחילו לאבד את הסבלנות. כל השדים קמו לתקומה, הסכינים נשלפו, חלום הבלהות של הדחה בשלב הבתים הופך לאמיתי מתמיד...ואז ברגע קסום אחד הכל השתנה. מסי קיבל ובעט. שתי נגיעות פשוטות בכדור הספיקו כדי להדביק את הכדור לרשת של מקסיקו. אנסו פרננדס הבקיע את השני, והסקלונטה התחילה להמריא.

קופצים ל-18 בדצמבר, יום ראשון בקטאר. ארגנטינה תעלה לשחק בגמר המונדיאל. אם הייתם אומרים לי שזה התסריט הייתי שולח את הדובר לאברבנאל, מי היה מאמין שזה יקרה?

מסי. חזר החיוך (Getty) (צילום: ספורט 5)
מסי. חזר החיוך (Getty) | צילום: ספורט 5

בסיפור שלנו היה מאמין אחד, או בעצם כמה. הצוות המקצועי של הנבחרת. ליונל סקלוני, פאבלו איימר, רוברטו איילה, וולטר סמואל. כולם אנשים עם אופי.

הם זרקו לפח את הלוח הטקטי, שמו מאחוריהם 36 משחקים ללא הפסד, ויצאו לדרך חדשה. ישחקו הילדים לפני המבוגרים. חוליאן אלבארס, אנזו פרננדס ואלכסיס מאקליסטר, ילדים חסרי ניסיון, הפכו לגברים. בבית יש להם פוסטר של מסי וחבריו ולפני שנים בודדות הם עוד היו בנוער, אבל הפכו לעמוד התווך של הנבחרת אחרי שהגיעו למונדיאל ברבע האחרון.

ארגנטינה התחילה לשחק גמר אחר גמר, משחק אחר משחק ולנצח. לא משנה באיזה שיטה. הם שיחקו ב-4:4:2, 5:3:2 ו-4:2:3:1, אבל זה לא משנה. הקבוצה האנושית והמרגשת הזאת החזירה לאוהדים את החיוך.

הקוסם (Getty) (צילום: ספורט 5)
הקוסם (Getty) | צילום: ספורט 5

הקהל לא מפסיק לדחוף את הנבחרת. עשרות אלפי אוהדים מציפים את רחובות קטאר בתכלת ולבן, חולמים, שרים, מעודדים ומאמינים. כשמסתכלים על היציע מתרגשים יחד איתם, כי איך אפשר שלא. מי שלא בקטאר פיזית נמצא בה נפשית. בספה בסלון, בפאב, ברחוב, בדשא של הפארק או בבית של השכן. כולנו שם, נושמים את המשחק, מזיעים עם הקבוצה ובוכים עם הנבחרת.

כולנו מקפידים ושומרים על כל האמונות הטפלות. אותה חולצה, אותו מקום, אותו ריטואל. חס וחלילה שלא נשנה שום דבר.

איך אפשר שלא לדבר על הפרעוש, על השחקן הטוב בעולם, הטוב בתבל, הטוב בהיסטוריה, הטוב במונדיאל. הוא נותן שוב את משחק חייו. שער, בישול ומנהיגות. כמה מנהיגות הראה מסי במשחק הזה. ראינו אותו מדבר, מכוון, מבקש את הכדור, שומר עליו, ועושה קסמים.

 

בגיל 35, מסי מגדיר שוב את גבולות הדמיון, את גבולות האדם. תשאלו את יושקו גבארדיול, הצעיר ממנו ב-15 שנה, שנחשב לבלם הטוב במונדיאל. מסי פשוט לקח אותו לטיול רק בשביל לתת את הכדור לחוליאן אלבארס וללכת לחגוג יחד עם הקהל הנפלא שם מאחורי השער.

חמישה גמרים מאחורינו, נשאר רק עוד אחד. מי תהיה שם? מה זה משנה? סקלוני והצוות שלו יגיעו מוכנים. האוהדים ימלאו את האיצטדיון, מסי וחבריו יתייצבו למערכה.

במהלך כל המונדיאל, אני קורא ושומע בכל מקום על "הריקוד האחרון". ייתכן וזה באמת הריקוד האחרון של הפרעוש, אבל עזבו אותי, עזבו אותנו, תנו לנו לחלום. תנו לנו להתרגש, תנו לנו לבכות, תנו לנו לשמוח.

עולם שלם מתאחד מאחורי ליאו מסי. מעולם לא היה קונצנזוס כה חזק סביב שחקן אחד שמדליק את לבבות האוהדים בכל עולם הכדורגל. ייתכן כי זהו הנס האמיתי של מסי: גם במקומות הנידחים ביותר בברזיל, אפריקה, יפן או סין, אין אוהד אחד שלא שמח בשביל האיש הכל כך מיוחד הזה.

גרסיאס מסי.