שנה אחרי המעבר לניו אינגלנד רבולושן מה-MLS, עילי פיינגולד, התראיין בארה"ב וסיפר על על הדרך שעבר, הקשיים, הסבלנות, והחלומות הבאים. הפריצה של המגן הגיעה בנבחרות הצעירות, כשישראל סיימה במקום השני באליפות אירופה עד גיל 19 ב-2022 ובמקום השלישי במונדיאליטו ב-2023, ומבחינתו מדובר בנקודת מפנה: "אני חושב שלפני שכל התחרויות האלה קרו, בכדורגל הישראלי הרבה קבוצות לא היו נותנות לשחקנים צעירים לשחק, במיוחד המועדונים הגדולים".
עוד הוסיף: “לא שיתפו הרבה צעירים, אולי אחד או שניים, וגם הם היו בני 22-23, שזה לא באמת צעיר. אחרי הטורנירים האלה אמרו אולי הילדים האלה כן יכולים לשחק. ואז הרבה מהם קיבלו הזדמנות, גם בקבוצות הגדולות. כולנו לקחנו את ההזדמנויות האלה, והשאר היסטוריה”.
על המדליות עצמן הוא מדבר כזיכרון שילך איתו כל החיים: “אלה רגעים שאני אקח איתי עד יום מותי, אבל אני מקווה להשיג הרבה יותר מזה. הכדורגל בשבילי זו מסורת. אבא שלי עודד אותי, צפיתי בכדורגל מגיל צעיר ושיחקתי כל הזמן בבית הספר. עם הזמן התחילו להסתכל עליי באקדמיות בארץ”.
כשנשאל מה היה עושה אם לא היה כדורגלן מקצוען, ענה: “אף פעם לא חשבתי על זה. הייתי כל כך ממוקד בכדורגל מאז שהתחלתי לשחק. כנראה שהייתי עוסק בנדל"ן, זה פשוט מעניין אותי".
על תחילת הדרך במכבי חיפה סיפר: “בחצי השנה הראשונה לא שיחקתי, ואפילו לא הייתי פעם אחת בסגל הייתי מחוץ לסגל בכל משחק, וזה היה רגע מאוד קשה בשבילי. אבל מנטלית תמיד הייתי שם, המשכתי לעבוד ולחכות להזדמנות עד שהיא הגיעה. אתה משחק כדורגל בשביל הרגעים האלה, בשביל הלחץ מהקהל. זה נותן מוטיבציה אדירה. הלחץ הזה ממש עזר לי לשחק משחקים גדולים. סבלנות היא הדבר הכי חשוב. הרבה שחקנים אומרים ‘אני לא משחק, נצא להשאלה, נוותר’. אבל לפעמים צריך פשוט לחכות לרגע, ואז זה כבר תלוי בך".
פיינגולד דיבר על המעבר לארה"ב: “הייתי קצת מפוחד. זה אומר להתרחק מחברים ומשפחה, היום אני מרגיש שזה הבית שלי. 2025 הייתה כישלון כי לא עלינו לפלייאוף, אבל אני מרגיש שהעונה אנחנו כמו משפחה. עם החיזוקים שהגיעו, זה יכול להיות ממש טוב".
עוד הוסיף: “כשאני מפסיד אני משתגע. אני תמיד מכוון לנצח. כשאני מפסיד אני משתגע, לא יכול לקבל את זה. הייתי רוצה להיות המגן הימני הטוב בליגה. יש לי עוד הרבה עבודה. כרגע אני במקום טוב, אני שמח, אסיר תודה, ונותן 100% בכל אימון ובכל משחק. אם משהו יקרה - משהו יקרה".
על חברו לקבוצה דור תורג’מן: “הציפיות שלי ממנו מאוד גבוהות. הוא יכול להיות שחקן הכרעה אמיתי בליגה הזו. הוא ידבר על המגרש".
עוד הוסיף: “לא שיתפו הרבה צעירים, אולי אחד או שניים, וגם הם היו בני 22-23, שזה לא באמת צעיר. אחרי הטורנירים האלה אמרו אולי הילדים האלה כן יכולים לשחק. ואז הרבה מהם קיבלו הזדמנות, גם בקבוצות הגדולות. כולנו לקחנו את ההזדמנויות האלה, והשאר היסטוריה”.
על המדליות עצמן הוא מדבר כזיכרון שילך איתו כל החיים: “אלה רגעים שאני אקח איתי עד יום מותי, אבל אני מקווה להשיג הרבה יותר מזה. הכדורגל בשבילי זו מסורת. אבא שלי עודד אותי, צפיתי בכדורגל מגיל צעיר ושיחקתי כל הזמן בבית הספר. עם הזמן התחילו להסתכל עליי באקדמיות בארץ”.
כשנשאל מה היה עושה אם לא היה כדורגלן מקצוען, ענה: “אף פעם לא חשבתי על זה. הייתי כל כך ממוקד בכדורגל מאז שהתחלתי לשחק. כנראה שהייתי עוסק בנדל"ן, זה פשוט מעניין אותי".
על תחילת הדרך במכבי חיפה סיפר: “בחצי השנה הראשונה לא שיחקתי, ואפילו לא הייתי פעם אחת בסגל הייתי מחוץ לסגל בכל משחק, וזה היה רגע מאוד קשה בשבילי. אבל מנטלית תמיד הייתי שם, המשכתי לעבוד ולחכות להזדמנות עד שהיא הגיעה. אתה משחק כדורגל בשביל הרגעים האלה, בשביל הלחץ מהקהל. זה נותן מוטיבציה אדירה. הלחץ הזה ממש עזר לי לשחק משחקים גדולים. סבלנות היא הדבר הכי חשוב. הרבה שחקנים אומרים ‘אני לא משחק, נצא להשאלה, נוותר’. אבל לפעמים צריך פשוט לחכות לרגע, ואז זה כבר תלוי בך".
פיינגולד דיבר על המעבר לארה"ב: “הייתי קצת מפוחד. זה אומר להתרחק מחברים ומשפחה, היום אני מרגיש שזה הבית שלי. 2025 הייתה כישלון כי לא עלינו לפלייאוף, אבל אני מרגיש שהעונה אנחנו כמו משפחה. עם החיזוקים שהגיעו, זה יכול להיות ממש טוב".
עוד הוסיף: “כשאני מפסיד אני משתגע. אני תמיד מכוון לנצח. כשאני מפסיד אני משתגע, לא יכול לקבל את זה. הייתי רוצה להיות המגן הימני הטוב בליגה. יש לי עוד הרבה עבודה. כרגע אני במקום טוב, אני שמח, אסיר תודה, ונותן 100% בכל אימון ובכל משחק. אם משהו יקרה - משהו יקרה".
על חברו לקבוצה דור תורג’מן: “הציפיות שלי ממנו מאוד גבוהות. הוא יכול להיות שחקן הכרעה אמיתי בליגה הזו. הוא ידבר על המגרש".
