בעונה שעברה, עם הגעתו של ארנה סלוט, ליברפול שידרה עוצמה נדירה. היא הייתה אחת ההגנות החזקות באירופה, הציגה משחק לחץ מתואם ויעיל עם תחושת יציבות שהקשתה על יריבות אפילו להתקרב לשער. גם מי טען שהקבוצה קצת פחות נוצצת התקפית ידע שמדובר במכונה משומנת היטב בכל חלקי המגרש. אלא שהעונה, כל זה התהפך. כמעט בכל משחק נוצרת התחושה שהיריבה יכולה לחדור את המערך של ליברפול בכל רגע, בין אם במעבר, באגפים או דרך מרכז המגרש. הפערים, הטיימינג המאוחר בלחץ והחוסר בתיאום כל אלה חזרו שוב ושוב והובילו לתבוסות מפתיעות כמו ה־3:0 מול נוטינגהאם פורסט באנפילד, השלישייה ממנצ`סטר סיטי וכאמור, גם פ.ס. בליגת האלופות.
על פי העיתונאי רומן מולינה, המקור לבעיות הללו מתחיל דווקא מחוץ למגרש. בקיץ האחרון ליברפול נכנסה למעגל קניות חריג, כמעט בניגוד למהות שהפכה אותה לאחת הקבוצות עם עם ההתנהלות מהנבונות באירופה. במקום מועדון שמזהה צרכים ומצרף שתיים־שלוש החתמות מדויקות, המערכת נכנעה, כך לפחות נטען, ללחץ ציבורי, לרחשי תקשורת ובעיקר לאגו בתוך ההנהלה. החתמות שבוצעו במהירות, לעיתים בלי לחשוב באמת על התאמה מקצועית ותוך יצירת עומס מיותר בעמדות מסוימות, הובילו לתופעה מסוכנת: שחקנים שמבינים שהגיעו בסטטוס של "כוכב חדש", רק כדי לגלות שמעליהם מביאים עוד כוכב, יקר יותר. הדינמיקה הזאת יכולה להרוג חדר הלבשה, ובמקרה של ליברפול - היא עשתה בדיוק את זה.
אחת הנקודות שממחישות יותר מכל את הבלבול שנוצר בקיץ נמצאת בעמדת החלוץ. ליברפול כבר השקיעה סכום משמעותי ברכישתו של הוגו אקיטיקה, שהגיע עם ציפיות של רכש בכיר ותפקיד מרכזי בהתקפה. אלא שאז, כמעט בסוף חלון ההעברות, ההנהלה החליטה ללכת בכל הכוח גם על אלכסנדר איסאק, עסקה יקרה שנועדה לכאורה לסגור עניין מקצועי, אבל בפועל פתחה חזית חדשה. השניים משחקים על אותו תפקיד, שניהם עם מחיר וסטטוס של שחקני הרכב, והדבר יצר כאוס בהיררכיה וחוסר בהירות לגבי מי באמת אמור להוביל את הקו הקדמי. עבור אקיטיקה, המסר היה כמעט פוגעני: רגע אחד הוא מוצג כרכש הגדול של הקיץ, וברגע הבא המועדון מביא מעליו שחקן נוסף בתג מחיר גבוה יותר. עבור הקבוצה, המשמעות הייתה מתיחות בחדר ההלבשה וחוסר יציבות בזהות המקצועית.
גם סביב המצרי התעוררו מתחים שלא מאפיינים את ליברפול. באנגליה נטען שלמרות ליברפול נודעה ביכולת שלה לקבל בדרך כלל יודעת החלטות קשות, גם אם הן לא פופולריות, אלא שבמקרה של המצרי ההנהלה נכנעה ללחץ חיצוני והאריכה לו חוזה בניגוד לתוכנית המקצועית המקורית. המשמעות הייתה שהקבוצה יצרה היררכיה מעוותת: מאמן שרוצה לשנות, ושחקנים שיודעים שהסטטוס שלהם לא נקבע על הדשא, אלא במשרד - מצב שעלול להתפוצץ במהירות.
לתוך כל זה הצטרפו גם פציעות ועייפות: שחקנים כמו וירג`יל ואן דייק, ראיין חראבנברך ואלכסיס מקאליסטר משחקים דקות רבות מדי. מנגד, אחרים שהגיעו ללא הכנה פיזית מספקת, מתקשים לעמוד בקצב התוצאה היא קבוצה שמאבדת ריכוז, מפספסת מצבים קלים ומעניקה ליריבות הזדמנויות שלא היו קיימות בעבר.
בתוך המשבר הזה יש רגעי אור, אבל הם מעטים. אפילו הניצחונות מגיעים בקושי, על טעויות של היריבה או בריצות קצרות של מומנטום, כמו נגד ריאל מדריד. המנגנון שכבר שנים עבד כמו שעון - משחק הלחץ, ההיררכיה והתיאום - פשוט נעלם.
ועדיין, למרות התמונה הקודרת, המצב לא בלתי הפיך. הסגל של ליברפול איכותי בהרבה ממה שהמספרים כרגע משקפים, והקבוצה מסוגלת להתאושש אם תחזור לבסיס שאפיין אותה: יציבות, החלטות קרות ומבנה ברור. השאלה הגדולה היא האם ארנה סלוט יצליח לשרוד בתפקיד, ואם כן, אם יקבל את החופש להחזיר את הסדר ואם ההנהלה תצליח לעצור את כדור השלג שהיא עצמה יצרה.
מה שבטוח: ליברפול של היום היא לא ליברפול של אתמול. ואם המועדון לא יבין איך הוא הגיע לנקודה הזו – יהיה לו קשה מאוד לצאת ממנה.
