מנור סולומון לא שותף בוויאריאל, ולמעשה עם 59 דקות בליגה ובאירופה מאז יום כיפור, קצת פחות מ-7%. דניאל פרץ ראה את המבורג מנצחת 1:2 את שטוטגרט מהספסל עליו הוא בילה בכל מחזור בונדסליגה העונה. אוסקר גלוך יועד לפתוח על הספסל במשחק השני ברציפות שפיטרה מאמן, כשהוא לא פתח מול ספורטינג ליסבון ומול כרונינגן במשחק שפוצץ בשל פירוטכניקה, עלה כמחליף בשל מחלה של שחקן אחר ובישל. מוחמד אבו פאני, שלא רשום לאירופה, לא מצא קבוצה במשך קיץ שלם, פתח במשחק ליגה אחד העונה.
עומרי גלזר נשאר מחוץ לסגל של הכוכב האדום בלגרד ושיחק למעשה רק בשני משחקים בהם הקבוצה עלתה עם 11 מחליפים. אור ישראלוב לא התלבש באשטוריל, עידן נחמיאס סופסל בלודוגורץ ונטע לביא ששב מפציעה קיבל חמש דקות במאצ`ידה זלביה.
נכון, יש ליגיונרים שמצליחים. ענאן חלאיילי ועומרי גנדלמן בעונה אדירה בבלגיה, בזמן שתאי בריבו הצטיין ב-MLS בה דור תורג`מן ועיליי פיינגולד הראו ניצוצות. גם בשבוע האחרון דין דוד הבקיע שער בתוספת הזמן ביפן, בעוד ביברס נאתכו, רמזי ספורי ועבדללה חליחל בישלו. פרץ, סולומון וגלוך הם אולי שלושת הליגיונרים הבכירים ביותר על הנייר, שלושתם עברו קבוצות בקיץ. חלאיילי, נאתכו, גנדלמן, בריבו וספורי שחקנים ממשיכים.
יכול להיות שיש כאן בעיה רוחבית. מפתה להאשים את המצב של ישראל בעולם, והוותיקים שביניכם בוודאי נזכרים בדוד ליאו בסיינפלד, אבל ההסבר הזה לא מנותק מהמציאות. סולומון למשל התמודד עם קריאות אנטישמיות בספרד וכמעט שאינו משחק אחרי יום כיפור, גם לאחר משחק גביע בו בישל שלושה שערים.
גלוך משחק בקבוצה שמגיעה ממקום בו אוהדי הקבוצה בה גדל חוו רדיפה על רקע מוצאם בתום משחק בליגה האירופית. פרץ קושר לקבוצות מליגות בעייתיות, וזה משפיע גם על אנשים שעבדו בישראל. אוהדי סלטיק, למשל, התחילו בקמפיין שקורא למנוע את מינויו של רובי קין בשל העבר במכבי ת"א.
חיים רביבו, אחד הליגיונרים הישראלים הגדולים בכל הזמנים והיום בעיקר אבא של רוי, אמר ב-5 באוויר ש"לא רוצים ישראלים בספרד". יעקב עבד, אביו של תאי, סיפר באותה התוכנית ש"המעבר של עבד לאלצ`ה נפל בגלל שהוא ישראלי, 24 שעות לפני סגירת החלון". דניאל פרץ סיפר בראיון לאנטוניה ימין ב-N12 שהוא שקל לשכור מאבטח בתקופתו במינכן. חממה אדירה כמו קומו הביעה עניין בגלוך, אך ב-Algemeen Dagblad דווח כי הבעלים האינדונזי לא רצה להחתים שחקן ישראלי, כשבעבר דווח כי מארסיי ויתרה עליו מאותה הסיבה.
הן גלוך, הן פרץ והן סולומון, איש מסיבותיו, היו צריכים להתקדם. גלוך הגיע למיצוי בזלצבורג, בזמן שפרץ וסולומון פשוט לא היו משחקים בבאיירן מינכן ובטוטנהאם. כל עוד הם שם, האפשרויות מוגבלות בהתחשב בשכר הגבוה ובכך שהמועדונים מערימים קשיים על כל השאלה עם אופציית קנייה, מה שחסם למשל את המעבר של פרץ לאיינדהובן ושל סולומון לקריסטל פאלאס.
כל זה יצר מן סערה מושלמת, שמשפיעה בעיקר על הליגיונרים הבכירים שלנו. פרץ, גלוך וסולומון עברו לקבוצות שלא בהכרח היו צריכות אותן או ההתאמה האידיאלית בשבילן, כשפרץ הגיע לקבוצה בה הוא היה צריך להתחרות על עמדת השוער הראשון והפסיד. גלוך הגיע לקבוצה שנמצאת בסחרור מקצועי גדול וראתה את המאמן והמנהל הספורטיבי מתפטרים עוד בחודשים הראשונים של העונה, עוד לפני הלוכסן של 2025/26. סולומון הגיע כגיבוי וראה את אלברטו מוליירו, התחרות שלו על ההרכב, הופך לאחד השחקנים הטובים בליגה הספרדית.
מעבר לזה, הלחץ עליהם עולה. קריאות אנטישמיות נגדם נשמעות חדשות לבקרים לאחה"צים, וקבוצות חוששות להחתים שחקנים ישראלים. מועדונים, בחלק גדול מהמקרים, לא רוצים את כאב הראש הזה. הפער בין שחקן ישראלי כמו גלוך או סולומון לבין שחקן זר באותה הרמה אולי גבוה יותר, אבל הוא מביא איתו שקט תעשייתי. השנאה הישראלית עדיין קיימת, מה שמורגש בין היתר בניסיונות החרם על האירוויזיון.
ההשפעה היא גם על השחקנים עצמם. ליאל עבדה מצא בית בשארלוט, אבל רחוק מיכולתו בסלטיק לפני ה-7 באוקטובר. שגיב יחזקאל ברח מטורקיה חזרה לישראל. המקרים של השניים הובילו ללא מעט סיפורים בהם שחקנים העדיפו ללכת לסיטואציות נוחות יותר, גם עבורם. בטח כשיש אפשרויות כלכליות בליגות כמו ה-MLS או במזרח אירופה.
שחקנים יעדיפו ללכת למקומות כמו קזחסטן (בה עפרי ארד ודן גלזר עושים חיל), רומניה של ניקיטה סטיואנוב, מולדובה של קייס גאנם, ליאם חרמש וגיא דהן, יפן של לביא ודין דוד, סין של יהב גורפינקל ובפרט ארצות הברית. לא ללחץ של מערב אירופה שהפכה והופכת לאנטי-ישראלית בחלקה הגדול, בטח כשהם מגיעים כמעט בתור ברירת מחדל. פרץ, גלוך וסולומון ימשיכו לשחק בכדורגל האירופי כי הם שחקנים יוצאי דופן.
אז מה עושים? את התשובה אפשר למצוא בדבריו של גבי תורג`מן, אביו של דור שהתראיין לנועה פופלינגר ב-"5 באוויר - חדר החדשות" ואמר ש"פסלו את דור כי הוא ישראלי. היינו לקראת חתימה בקבוצות באנגליה, צרפת וספרד והאוהדים הטילו וטו. גם השחקנים אמרו שאם שחקן ישראלי מגיע הם עוזבים. זה לא קל לכל ישראלי". בנו חתם בניו אנגלנד רבולושן יממה לפני הראיון. העונה הבאה של ה-MLS תתחיל באפריל, כשתורג`מן (ועיליי פיינגולד) צפויים להיות שניים מהשחקנים המרכזיים ברבולושן.
קשה לראות את גלוך עוזב את אייאקס בשלב מוקדם, וכמובן שגם לא את פרץ וסולומון, שאמנם עשויים להחליף קבוצות בחצי השני של העונה, אך רק מתוך מטרה לצבור דקות לקראת מכירה בקיץ הקרוב שכן לא סביר שנראה אותם משחקים בטוטנהאם ובאיירן מינכן. זה לא אומר שהעונה של שלושתם גמורה, אלא שיהיה להם הרבה יותר קשה להתקדם. על כן, אנחנו צריכים להעריך אותם וכל ישראלי שמצליח בחו"ל יותר, מדני אבדיה עד נגה ארז.
יש מי שיגידו שמדובר בגל שנאה עכור שיעבור בהדרגה, בטח עכשיו אחרי שיש הפסקת אש ברצועת עזה וישראל לא מעורבת במלחמה בשום סוג, והפתרון הוא לעבור לליגות וסביבות תומכות יותר כמו ה-MLS ולצאת משם. טוקלומטי, תורג`מן ובריבו עושים עבודה לא רעה, גם אם המעבר הגדול עוד רחוק, לפחות במקרה של שני הראשונים שצעירים משמעותית מכוכב פילדלפיה.
בכל מקרה, קשה לבוא למישהו מהליגיונרים בטענות. נכון, גלוך צריך לשחרר כדורים מהר יותר. נכון, פרץ נראה חסר ביטחון בהופעותיו בנבחרת ישראל. נכון, מנור סולומון יכול לתרום יותר בהגנה. בסיטואציה הקיימת, כל טעות שלהם גדולה פי 90. קשה מאוד להצליח להיות שחקן כדורגל במצב הזה. האם אנחנו קרובים לסוף הסיפור של ליגיונרים ישראלים ברמות הגבוהות? לא בטוח. בעולם מושלם, הספורט תמיד מנצח. מי אמר שאנחנו חיים באחד כזה.
התמונה של מנור סולומון: Jonathan Moscrop/Getty Images
התמונה של דניאל פרץ: Robbie Jay Barratt - AMA/Getty Images
התמונה של אוסקר גלוך: Emmanuele Ciancaglini/Ciancaphoto Studio/Getty Images
