המוח מכיר בעובדות, אבל הלב מסרב להכיל. אתה רוצה לכתוב, וישר מוחק. לא פשוט להיות איש של מילים, שינסו להסביר את מה שלא ניתן להסבר - את הליכתו מהעולם של אדם שהגדיר את חיי, במובן הכי פשוט של המילה. האיש עם החיוך הכי גדול בעולם, עם התשוקה הכי גדולה שיש, עם האהבה הבלתי נדלית - נפרד מאיתנו בדרך הכי כואבת. הכדורגל, והחיים, כבר לא יהיו אותו דבר.
אבי מלר ז"ל היה האיש שניסח את אהבת הכדורגל של כולנו. לדור שלם של חובבי המשחק, הוא היה הדמות שהיתה שם לראשונה. אם מודי בר-און, חברו הטוב, הוריד מהכדורגל את העניבה ואת האבק - מלר היה האיש שצבע אותו בצבעים חדשים. בינלאומיים, אנגליים ואחרים. הוא הוסיף לנו את ההבנה שלצד הכדורגל הישראלי שצמחנו איתו מ"שירים ושערים", יש עולם שלם בחוץ - מלא ביופי ובקסם.
האיש ששידר את התקצירים בליגת האלופות של שנות התשעים - בתקופה שבה כולנו חיכינו אליהם. שם אני הכרתי אותו: בתור האיש שיודע הכל ומכיר את כולם, האיש שמביא את הבשורה של כדורגל חי, צבעוני וסקסי - משהו ששווה להישאר בשבילו עד השעות הקטנות של הלילה, גם כשלמחרת יש בית ספר. הוא היה המורה הגדול שלנו, אבל לא מהסוג הדידקטי או המרצה - אלא מהסוג שאתה רוצה ללכת שבי אחריו. לשמוע כל מילה. להתאהב כמו שהוא מאוהב.
ולצד כל אלה, בלט החיוך - החיוך הגדול והרחב, שאי אפשר לדמיין את מלר בלי לדמיין אותו. זה לא היה רק חיוך פיזי, אלא גם חיוך כללי - הוא התייחס לכדורגל בתור מה שהוא צריך להיות באמת; משחק. בתוך תקופה שבה הכל נלקח ברצינות תהומית, הוא ידע להיות קליל - לצחוק על כולם (ובעיקר על עצמו), להשתטות, לא לקחת את עצמך ברצינות גדולה כל כך.
מורשתו הגדולה היא האהבה. מי שהיה קרוב למלר בשנותיו האחרונות, ראה אותו נלהב מכל שידור - יהיה הזניח ביותר. מי שהתייחס בתשוקה עצומה לכל משחק, קטן כגדול. מי שחגג גמר מונדיאל כמו שחגג ליגה סקוטית. שידר ליגה לאומית באותה רמת התנסחות ודיוק כמו ששידר את גמר ליגת האלופות. זה היה סוד קסמו, וזה מה שהוא משאיר אחריו - לכולנו. את היכולת לא רק לקחת את המשחק בפרופורציות, אלא גם לדעת לאהוב כל שנייה מהדבר הזה. מהברכה הזאת שקיבלנו, ושמה הכדורגל.
בנימה אישית, מלר היה אחת הסיבות שהכדורגל הפך לאהבה הגדולה של חיי. יחד עם חברו הטוב מודי, הם כתבו את האהבה שלי - ידעו לקרוא אותה בשם, לנסח אותה בצורה הכי טובה, לגרום לי להצטרף לאהבה הזאת בעצמי. לא אהבתי כדורגל בתור ילד, אבל כטינאייג`ר - לא יכולתי שלא להימשך להתלהבות העצומה של הצמד הזה. לצחוק מהבדיחות שלהם, לבעור סביב האש שלהם, לזכור כל הברה ב"להיות רוי קין". לחיות את המשחק כמותם.
שלוש שנים וחצי אחרי שנפטר, מלר יילך לעולם שכולו טוב - יחד עם חברו הקרוב, מודי. הצמד שהולך עכשיו לשדר ליגת האלופות בשמיים. וכמה שהם הולכים לבלות. וכמה עצוב לכולנו.
יש שורה של אביב גדג` שלא מפסיקה לרוץ לי בראש: "איך לב נצחי יכול להיסגר? איך דבר כל כך נצחי יכול להיגמר?". מלר היה נצחי, והוא יישאר כזה הרבה אחרי מותו - השידורים, השערים, ההומור, הכל יישאר איתנו. ועם זאת, הוא יהיה חסר. משהו מהכדורגל מת היום, והותיר אחריו חלל - שיהיה קשה למלא שוב.
תודה, אבי, על המתנה שנתת לי. על האהבה, על השמחה, על החיוך. תודה על הכדורגל. אני לא אשכח אותך אף פעם.
אבי מלר ז"ל היה האיש שניסח את אהבת הכדורגל של כולנו. לדור שלם של חובבי המשחק, הוא היה הדמות שהיתה שם לראשונה. אם מודי בר-און, חברו הטוב, הוריד מהכדורגל את העניבה ואת האבק - מלר היה האיש שצבע אותו בצבעים חדשים. בינלאומיים, אנגליים ואחרים. הוא הוסיף לנו את ההבנה שלצד הכדורגל הישראלי שצמחנו איתו מ"שירים ושערים", יש עולם שלם בחוץ - מלא ביופי ובקסם.
האיש ששידר את התקצירים בליגת האלופות של שנות התשעים - בתקופה שבה כולנו חיכינו אליהם. שם אני הכרתי אותו: בתור האיש שיודע הכל ומכיר את כולם, האיש שמביא את הבשורה של כדורגל חי, צבעוני וסקסי - משהו ששווה להישאר בשבילו עד השעות הקטנות של הלילה, גם כשלמחרת יש בית ספר. הוא היה המורה הגדול שלנו, אבל לא מהסוג הדידקטי או המרצה - אלא מהסוג שאתה רוצה ללכת שבי אחריו. לשמוע כל מילה. להתאהב כמו שהוא מאוהב.
ולצד כל אלה, בלט החיוך - החיוך הגדול והרחב, שאי אפשר לדמיין את מלר בלי לדמיין אותו. זה לא היה רק חיוך פיזי, אלא גם חיוך כללי - הוא התייחס לכדורגל בתור מה שהוא צריך להיות באמת; משחק. בתוך תקופה שבה הכל נלקח ברצינות תהומית, הוא ידע להיות קליל - לצחוק על כולם (ובעיקר על עצמו), להשתטות, לא לקחת את עצמך ברצינות גדולה כל כך.
מורשתו הגדולה היא האהבה. מי שהיה קרוב למלר בשנותיו האחרונות, ראה אותו נלהב מכל שידור - יהיה הזניח ביותר. מי שהתייחס בתשוקה עצומה לכל משחק, קטן כגדול. מי שחגג גמר מונדיאל כמו שחגג ליגה סקוטית. שידר ליגה לאומית באותה רמת התנסחות ודיוק כמו ששידר את גמר ליגת האלופות. זה היה סוד קסמו, וזה מה שהוא משאיר אחריו - לכולנו. את היכולת לא רק לקחת את המשחק בפרופורציות, אלא גם לדעת לאהוב כל שנייה מהדבר הזה. מהברכה הזאת שקיבלנו, ושמה הכדורגל.
בנימה אישית, מלר היה אחת הסיבות שהכדורגל הפך לאהבה הגדולה של חיי. יחד עם חברו הטוב מודי, הם כתבו את האהבה שלי - ידעו לקרוא אותה בשם, לנסח אותה בצורה הכי טובה, לגרום לי להצטרף לאהבה הזאת בעצמי. לא אהבתי כדורגל בתור ילד, אבל כטינאייג`ר - לא יכולתי שלא להימשך להתלהבות העצומה של הצמד הזה. לצחוק מהבדיחות שלהם, לבעור סביב האש שלהם, לזכור כל הברה ב"להיות רוי קין". לחיות את המשחק כמותם.
שלוש שנים וחצי אחרי שנפטר, מלר יילך לעולם שכולו טוב - יחד עם חברו הקרוב, מודי. הצמד שהולך עכשיו לשדר ליגת האלופות בשמיים. וכמה שהם הולכים לבלות. וכמה עצוב לכולנו.
יש שורה של אביב גדג` שלא מפסיקה לרוץ לי בראש: "איך לב נצחי יכול להיסגר? איך דבר כל כך נצחי יכול להיגמר?". מלר היה נצחי, והוא יישאר כזה הרבה אחרי מותו - השידורים, השערים, ההומור, הכל יישאר איתנו. ועם זאת, הוא יהיה חסר. משהו מהכדורגל מת היום, והותיר אחריו חלל - שיהיה קשה למלא שוב.
תודה, אבי, על המתנה שנתת לי. על האהבה, על השמחה, על החיוך. תודה על הכדורגל. אני לא אשכח אותך אף פעם.
