sportFive1385517 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5
דרך ארוכה (Getty) (צילום: ספורט 5)
דרך ארוכה (Getty) | צילום: ספורט 5

ה-17 במאי, בכל שנה, הוא יום המאבק בהומופוביה. יום של התנגדות לשנאה הבוטה שחווים להט"בים בכל העולם, רק בגלל מי שהם אוהבים. היחס לקהילה הלהט"בית כמובן התקדם לאורך השנים, אבל האפליה במקומות רבים עדיין בוטה. אנשים רבים מדי עדיין בוחרים להישאר בחושך, מפחד מההשלכות למעשה שלהם - כשייצאו לאור.

וכנראה שהמקום שבו הפער הוא הכי זועק, הוא הכדורגל. גם כאן, כמובן, יש התקדמות - כולל שחקנים שעולים עם סרט קפטן בצבעי הגאווה (לפחות עד שזה לא בא בטוב לקטאר). אבל בפועל, המספרים ברורים והם על השולחן: למרות שלפי כל ההערכות, בין 5 ל-10 אחוזים מבני האדם על כדור הארץ הם להט"בים, כמות השחקנים הפעילים שיצאה מהארון מזערית.

אבל יש מי שמנסה להילחם במגמה הזאת. השבוע פורסם כי מספר כדורגלנים מקצוענים בגרמניה עומדים לצאת מהארון בפומבי באותו תאריך - ה-17 במאי - ולשבור, סוף סוף, את הטאבו הארור. לצאת לחופשי. מי שהוביל את המהלך הוא מרקוס אורבן, כדורגלן לשעבר ששיחק בליגה השנייה בגרמניה בשנות ה-80 וה-90, אבל יצא מהארון רק שנים אחרי שפרש - ב-2007.

"ה-17 במאי הוא הצעה", הוא כתב בהודעה ששיגר לתקשורת. "הזדמנות לצאת החוצה כקבוצה. האם אני מחכה עד שעולם הכדורגל יקבל אותי בתור מי שאני? ולמה לעזאזל לחכות? יש זוגות של הומואים בבונדסליגה שעדיין מתחבאים, בזמן שזה יכול להיות כל כך משחרר. מה כל כך גרוע בזה?".

מסרים בעיקר על הנייר (Alex Caparros/Getty Images) (צילום: ספורט 5)
מסרים בעיקר על הנייר (Alex Caparros/Getty Images) | צילום: ספורט 5

האמת היא הרבה יותר עצובה. עולם הכדורגל לא מתגמל אנשים שחיים את האמת שלהם. דוגמא קלאסית הגיעה מכיוונו של ג`וש קבאלו, הכדורגלן האוסטרלי שיצא מהארון פומבית ב-2021. מצד אחד, הוא קיבל המון תגובות וחיזוקים מצד מועדוני כדורגל בעולם (בעיקר ברשתות החברתיות), אבל מצד שני הוא ספג לא מעט קללות הומופוביות כששיחק, ואפילו איומים על חייו - בעקבות הצעד שעשה.

אבל לא רק התגובה החיצונית נותנת את אותותיה ומשפיעה על מי שנשאר בארון - אלא גם הדינמיקה בתוך הקבוצה. תומאס היצלספרגר, ככל הנראה השחקן הבכיר ביותר שיצא מהארון (וגם הוא, רק אחרי הפרישה), דיבר על כך שהבעיה הגדולה מגיעה מכיוון חדרי ההלבשה. שחקנים רבים נודעו כמי שהביעו בגלוי התבטאויות אנטי להט"ביות - למשל, פליקס נמצ`ה, שמשחק היום בבורוסיה דורטמונד ושיתף פוסט של איש ימין קיצוני שלעג לטרנסג`נדרים. הנוכחות החזקה של דת בעולם הכדורגל - עם שחקנים רבים שהם נוצרים ומוסלמים, מקשה מאוד על שחקנים לצאת החוצה.

זה עוד לפני שדיברנו בכלל על ההשפעה של הכסף הערבי החדש - ראינו איך במונדיאל האחרון קטאר מנעה הנפת דגלי גאווה ביציעים, ואפילו גרמה לפיפ"א להודיע ששימוש בסמלי הגאווה בתוך המגרש - למשל, על סרט הקפטן, תגרור כרטיס צהוב. שחקני נבחרת גרמניה, כזכור, אפילו הגיבו באופן פומבי לתופעה - כשעמדו עם פיות מכוסים לפני שריקת הפתיחה לאחד המשחקים במונדיאל. כך שהכדורגל, כמו העולם, לוקח צעד קדימה - ולפעמים שניים אחורה.


המגמה הזאת קיימת גם בישראל. היציאה מהארון של השופטת ספיר ברמן זכתה להמון חיזוקים ותשואות בעולם הכדורגל כלפי חוץ, אבל בכדורגל הגברים בישראל השתיקה עדיין רועמת - והבושה מנצחת. ואין בכך פלא, כשחושבים על הרגע שבו איגי - ארגון נוער גאה - ביקש לפרסם קמפיין הזדהות עם צעירים מהקהילה הלהט"בית שסופגים שנאה בשל המיניות שלהם; והתגובה של כדורגלנים רבים, בעיקר בני הדת המוסלמית, היתה סירוב ללבוש את החולצה לפני משחקים. אפילו סולידריות פשוטה זכתה להתנגדות.

בכדורגל הנשים, אגב, המגמה היא כמעט הפוכה - יותר ויותר שחקניות, כולל שחקניות פופולריות ובעלות שם (מייגן ראפינו היא, כמובן, הדוגמא הבולטת) יצאו מהארון בפומבי, ושם הקבלה היא הרבה יותר גדולה. בכדורגל הגברים, לעומת זאת, המצב עדיין נשאר בעינו.

נדמה לי שהפער הגדול הוא בין הרטוריקה למעשה. מועדוני הכדורגל הגדולים אוהבים להתקשט בקבלה של להט"בים, ולהשתמש בדגל הגאווה כסוג של "איתות מוסרי". אבל בתוך הבית, עדיין, קשר השתיקה ממשיך להתפתח.

כאן, הכוח נמצא לא בידיים של המועדונים - אלא של השחקנים עצמם. רבות מדובר, בהקשרים כדורגלניים, על אומץ - על היכולת להקריב את עצמך למען הקבוצה או למען המועדון. וזה הרגע שבו אומץ אמיתי צריך לשחק תפקיד - אומץ להיות מי שאתה, עד הסוף, בלי להתחשב בכללי המשחק או בבוז מהקהל. ורק כששחקנים בכירים שאלה החיים שלהם - יסכימו לצאת החוצה, אולי משהו בעולם הזה בכל זאת ישתנה.

כי לכדורגלנים, מעבר ליכולות שלהם על הדשא, יש גם תפקיד חברתי. וכל יציאה מהארון שכזו היא איתות למי שנמצא בבית וחושש - להבהיר לו שזה לא כל כך נורא. שעדיפים חיים באור, גם אם הוא לפעמים שורף, מאשר הישארות בתוך הבושה והחושך. העולם, גם אם בגמלוניות ועם הרבה מאוד התנגדות, מתקדם - והגיע הזמן שהכדורגל ידביק את הקצב.