קרדיט: GETTY
שיר הנושא ושם האלבום המרהיב של דודו טסה מ-2009, "בסוף מתרגלים להכול", עוסק ברעיון שגם לייאוש וקושי מתרגלים בחלוף הזמן. יש לא מעט קהלים בעולם שיכולים לההזדהות עם התפיסה הזו, וב-19 השנים האחרונות אין ספק שגם הקהל של ארסנל. בדיוק בשל כך, היה די תמוה לראות את גל הבכי והנהי ששטף לא מעט מאוהדי התותחנים אמש (שלישי) ברשתות, כשדווח שז'ורז'יניו צפוי לעשות את המעבר מצ'לסי לצד האדום לבן של לונדון.
כל מי שעמד לצד ארסנל בכמעט שני עשורים אחרונים, חווה בריפיט קריסות, הפסדים, ואכזבות שהגיעו לרוב, במאני טיים. העניין הוא שהכישלונות המפוארים של ארסנל לא הגיעו רק על הדשא, אלא גם בכל מה שקשור לנעשה מאחורי הקלעים. חלון ההעברות המתסכל מכולם כנראה הגיע בקיץ 2011, כשביום האחרון הנהלת המועדון מצאה עצמה מחוסרת כלים, ובפאניקה של הרגעים הסופיים יצאה במסע רכש בינוני למדי, שכלל את פר מרטסאקר, אנדרה סנטוס, מיודענו יוסי בניון, ועוד קשר ליגה בינוני מאברטון, מיקל ארטטה.
האכזבות לא היו רק מהשחקנים שהצטרפו, אלא גם מאלו שעזבו. אשלי קול לצ'לסי, סמיר נאסרי למנצ'סטר סיטי, רובין ואן פרסי למנצ'טסר יונייטד, כל אלה היו רק חלק מרשימת הכוכבים של ארסנל שעזבו ליריבות הישירות שלה לצמרת. אם החולשה ביכולת לא הספיקה, נטישת השחקנים רק הדהדה את התודעה התבוסתנית של ארסנל. כמו קלישאה מסרט נעורים אמריקאי, הקבוצה מצפון לונדון הייתה הילד כאפות של השכבה שאפשר היה לקחת לו את הכסף של הארוחת צהריים, מתי שרק רוצים.
It's tough to sum up Arsenal's window. They are definitely stronger now than when it started, which is great. But there is still an overriding sense of 'what if' now that it has ended.
— Charles Watts (@charles_watts) February 1, 2023
Dissecting a rollercoaster January at the Emirates https://t.co/EM8C2QhXd0
ואחרי כל המכות, העונה ארסנל סוף סוף הצליחה להרים את הראש. ממחזור למחזור, ממשחק למשחק, החבורה של ארטטה הצליחה לשכנע את חובבי הכדורגל האנגלי, שהפעם הסיפור שונה. לעומת לא מעט קבוצות של המועדון בשנים האחרונות, נראה כי החלום לסיים עם תואר לא ייכנס למגירה כל כך מהר. ומה שמאשש את המסקנה הזו, יותר מהניצחונות הגדולים בליגה, הוא חלון ההעברות הנוכחי.
ומי שצריך לקבל את הקרדיט על השינוי התודעתי בארסנל הוא המנהל הספורטיבי של ארסנל, אדו. מאז נכנס הברזילאי לתפקיד ב-2019, ארסנל הפכה לשחקן הרבה יותר אגרסיבי בזירת הטריידים הבינלאומית. לפעמים זה עבד לה, כמו במקרה ההחתמה של תומאס פארטי בשעות האחרונות של החלון ב-2020, ולפעמים קצת פחות, אם נסתכל על ניקולס פפה שהגיע ב-72 מיליון פאונד. כמו כל קבוצה גדולה, גם ארסנל לא תמיד נחלה הצלחות, אך מה שחשוב היה הגישה החדשה, גישה שלא נראתה בשנים עברו.
אז הייתכן שחצי שנה בפסגה השכיחה הכול? שכמו בהפסדים, גם לניצחונות אפשר להתרגל מהר מאוד? כנראה שכן, ולכן התזכורת הזו לכל אותם מצקצקים שהביעו חוסר שביעות על ההחתמה האחרונה של ארסנל, כדי לגרום להם להבין עד כמה עצום החלון הנוכחי מוליכת פרמייר-ליג.
עוד לפני שז'ורז'יניו עשה את המעבר מפולהאם רואד לאיזלינגטון, היו כאלה שטענו ש"ההפסד" הראשון הגיע כשארסנל ראתה את הבלוז מקדימים אותם במירוץ להתתמת מיכאילו מודריק. האכזבה מצד אוהדי ארסנל הייתה על כך שפעם נוספת קבוצתם הפסידה בקרב על תואר שלאו דווקא מביא להישגים - מי מבזבזת יותר. אך במציאות הגיונית ולא "טד בוהלית", ארסנל לחלוטין עשתה צעד מדויק יותר, כשהנחיתה את כוכב ברייטון ושחקן פרמייר-ליג מוכח, לאונדרו טרוסאר, ב-22 מיליון פאונד בלבד.
לאחר החיזוק בהתקפה, ארסנל המשיכה לפעול כשהחתימה את בלם נבחרת פולין, יאקוב קיביור, כדי לעבות את הרוטציה מאחור. והנה, ביום האחרון לחלון נעשה המהלך שעורר הכי הרבה מחלוקת.
"שאריות של צ'לסי.. שחקן מעבר לשיא..", כך טענו רבים על ההודעה שארסנל הצליחה לסיים ידיה על קשר בן 31 שלפני שנה וחצי זכה באליפות אירופה עם איטליה, צ'מפיונס עם צ'לסי, והיה מועמד לבלון ד'אור. 12 מיליון פאונד עלה מי שנחשב לאחד הבולטים בתפקידו בליגה בשנים האחרונות, רק כדי להיות גיבוי מהספסל. בתוכנית המקורית ארסנל קיוותה לצרף את מוייסס קאייסדו, אך אם כל הכבוד זה לא שמדובר בג'וד בלינגהאם האקוודורי, ואם 60 מיליון פאונד לא היו מספיק עבורו, אז "הפשרה" על ז'ורז'יניו, גם בעונה פחות טובה, היא סימן בריא להתנהלות מחושבת.
אז סכומים גדולים לא נשפכו, "כוכבי ענק" לא הגיעו למועדון, ובכל זאת החלון הנוכחי הוא הגושפנקא הכי משמעותית לעונה הנהדרת של ארסנל. המחשבה שגובה הצ'ק יקבע את עוצמת המועדון היא תגובה פוסט טראומטית לימים בהם ארסנל השתבללה ברגשי נחיתות, אך לא עוד. הנהלת הקבוצה הגדירה לעצמה מטרות, יצאה לשוק, ועמדה בהם. וכאשר נזכרים שבעבר הלא כל כך רחוק גם זה לא קרה בארסנל, אי אפשר לקחת את הנעשה כמובן מאליו. כי גם בעונה יוצאת דופן על המגרש, חלון ההעברות הוא הניצחון הכי גדול של ארסנל העונה.
