"הקו כבר נקבע,
הקללה הוטלה,
מי שאיטי היום,
עוד יהיה המהיר,
כפי שההווה מחר,
יהפוך לעבר,
הסדר משתנה במהירות.
והראשון עכשיו,
עוד יהיה אחרון,
כי הזמנים משתנים"
(בוב דילן, 1964. תרגום חופשי)
"כולם רוצים שינוי, אבל אף אחד לא רוצה להשתנות", אמר נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון. ואכן, לא קל לנו כבני אדם להודות או להכיר בשינוי. הסדר הקיים הוא תמיד הרבה יותר נוח, בטח למי שגדל בתוכו, והוא נחשב לדבר הכי טבעי בעולם. הקרקע היציבה שאפשר לחזור אליה, שעושה לנו סדר בעולם כאוטי.
וכך, גם בעולם הספורט. לא פשוט לנו להיפרד מגיבורים שראינו כל חיינו. שחווינו איתם רגעי אושר ואכזבה, שסימלו עבורנו מצוינות וחתירה לשבירת הגבולות האנושיים. חלקנו עדיין מעריץ את רוג'ר פדרר, אחרים עורגים לכישרון הבלתי נגמר של לברון ג'יימס, ומעל כולם ניצב הצמד שמכתיב את הסדר בכדורגל העולמי כבר כמעט שני עשורים: מצד אחד ליאו מסי, ומצד שני כריסטיאנו רונאלדו.
כל אוהד כדורגל שצמח בשנים הרלוונטיות, כמעט היה צריך לקבל החלטה - את מי הוא אוהב יותר? את הילד הנצחי שנולד ברוסאריו, גאון הכדורגל שנולד עם מתת אל, הסמל הנצחי של ברצלונה - או את שכיר החרב האולטימטיבי, האיש שכולו כוח, עוצמה וגוף של אל יווני, איש ההכרעה והתארים? מה אתה יותר, כמעט כל אחד נשאל, מסי או רונאלדו?
It won't be the same without Messi and Ronaldo #UCLdraw pic.twitter.com/lWUNgQHR9X
— GOAL (@goal) March 18, 2022
הוויכוח הנצחי חזר שוב ושוב אל הכותרות. כל פעם שמישהו מהם תפס תקופה טובה, ולאחר היתה תקופה פחות טובה, מיהרה העיתונות העולמית לקבוע ש"הוא הטוב בעולם". ולאחר מכן, כשזה יתהפך, לחזור בה באותה הקלות. סימני השאלה סביב טקס "כדור הזהב", או השוואה נצחית של כמות הגביעים, וכמובן המעקב הבלתי נגמר אחרי כמות השערים - ולמי יש יותר גדול. ה"סכסוך" הזה הכתיב את הדרך שבה אנחנו רואים כדורגל.
אבל האמת היא שבשנים האחרונות בליגת האלופות, שני הכוכבים הללו הפכו למעט לא רלוונטיים. כן, הם עדיין נאבקים על התארים של העיתונות הממוסדת, אבל אם מסתכלים על התמונה הגדולה, הרי שהיא מבשרת את שקיעת ה"צמד הנצחי": מסי לא זכה בליגת האלופות כבר שבע שנים, רונאלדו הניף גביע אחרון לפני ארבע שנים. ואם כל זה לא מספיק, שניהם לא עברו את שלב הנוקאאוט הראשון במפעל היוקרתי - שנחשב ל"מגרש הטבעי" שלהם, בשנתיים שעברו.
הקוסמוס, כנראה, מנסה לשדר לנו משהו. העידן של מסי ורונאלדו, עד כמה שהוא היה מרהיב, לאט לאט נגמר. וזה גם אנושי; מדובר בשני "סופר בני אדם", שעברו כבר מאות רבות של משחקי כדורגל, וכבשו מאות שערים. עברו את כל מה שהיה אפשר לעבור, אבל גם הקריירות הללו לא נמשכות לנצח. כי גם ניסינו לדמיין שמדובר בסופר גיבורים, כאלה שרואים בספרי הקומיקס או בסרטים - גם הם, בסוף בסוף, בני אדם.
השקיעה היא אף פעם לא אסתטית. מעטים השחקנים שמצליחים לפרוש עם קלאס, והאגו או הרצון ההישגי שמניע את שניהם תמיד יגרום להם להרים ידיים מאוחר מדי. שניהם עדיין מנסים, וזו זכותם המלאה, אבל לנו כמתבונני כדורגל חשוב להבין שהדיון הארכני (והקצת מטופש, בוא נודה) מתחיל להיות מעט מיושן. מסי ורונאלדו הם שני כדורגלני על, שני שחקנים היסטוריים ששינו את הכדורגל והפכו אותו לפופולרי יותר - אבל שניהם, לאט לאט, מפנים את הבמה.
העולם שייך לצעירים, בטח עולם הכדורגל. כמו בכל עסקי הבידור, תמיד מחכה בפינה מישהו צעיר ויפה יותר, שייקח ממך את אור הזרקורים. העלייה של אמבפה במונדיאל הנוכחי מסמלת את חילופי הדורות תוך כדי הטורניר. אין ספק שמסי עושה את שלו ובגדול בקטאר, אך לאט לאט התזוזה הטבעית מתרחשת ואיתה עליית הצעירים - מהכוכב הצרפתי, דרך ארלינג הולאנד ועד לג'וד בלינגהאם בטורניר נהדר. וזה גם הזמן שלנו להבין שהזמנים משתנים, כפי ששר דילן.
אפשר להפסיק לעסוק ב"דואופול" ששלט בחיינו כל כך הרבה שנים, ולעבור הלאה. לכבד את שתי האגדות שראינו והתווכחנו עליהם כל הזמן, ובאותה נשימה להבין שהוויכוח תם בלי הכרעה. ששניהם צועדים אל השקיעה כמעט ביחד, כשלכל אחד רגעי השיא והשפל שלו. הגיע הזמן לגיבורים חדשים וסיפורים חדשים.
