sportFive1031878 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5
האצטדיון בליסבון. צפויה חגיגה (getty) (צילום: ספורט 5)
האצטדיון בליסבון. צפויה חגיגה (getty) | צילום: ספורט 5

כמעט חמישה חודשים שלמים עברו מאז השער האחרון שהובקע בליגת האלופות ועד לחידוש המפעל הנוצץ. לאלה שמרפרשים במוח ולא מצליחים לזכור, נספר שהיה זה אלברו מוראטה שהכניע את אליסון בקר בדקה ה-120 והבטיח את הניצחון והעליה של אתלטיקו מדריד לרבע גמר המפעל על חשבונה של אלופת אירופה ליברפול. פחות מ-48 שעות מאוחר יותר כבר נדחו כמעט כל משחקי הכדורגל באירופה בשל התפרצות נגיף קורונה ואורח החיים של כולנו קיבל תפנית.

יש לומר, במידה רבה של הגינות, כי בניגוד לעננה שסבבה סביב חידוש הליגות המקומיות ועתידו של היורו באותו חודש מארס ידוע לשמצה, לא היה בכלל ספק שאופ"א תעשה כל מאמץ כדי להשלים את ליגת האלופות - המוצר הכי יוקרתי שיש לה להציע. ההצגה הכי טובה ביבשת היתה חייבת להמשך והתוצאה שלה - אותה נוכל לנתח קצת יותר לעומק בשבועיים הקרובים - היא גירסה חדשה ומהפכנית.

מעולם בכל תולדות המפעל, אפילו עוד לפני ששינה את שמו לליגת האלופות ב-1992 ונקרא גביע אירופה לאלופות, לא הונהגה שיטת הפיינל 8 - אותו משחק נוקאאוט אחד, הלקוח ממשחקי גביע מקומי, מונדיאל או יורו, שבא לבטל את שיטת בית החוץ המצליחה כבר למעלה מ-60 שנה. המשחקים כזכור יתקיימו ללא קהל, חוויה לא נעימה אליה התרגלנו כבר, ובשני אצטדיונים שונים בליסבון, כל הדרך עד להנפת הגביע. דבר דומה יונהג בליגה האירופית (4 אצטדיונים שונים בגרמניה), החל משלב רבע הגמר.

ברור שאלמלא החשש הגדול מפני הנגיף ולחץ של זמן לפתוח את עונת 20/21 עוד בחודש אוגוסט, אופ"א היתה שומרת לעצמה את הזכות לקיים שני משחקים בשלבי רבע וחצי הגמר. זה היה נכון גם כלכלית, וגם מקצועית. צריך לזכור, שמה שהפך את ליגת האלופות לפצצה של רייטינג, ריגוש ואיכות, נבע במידה רבה מהתוצרת של שלבי הנוקאאוט הסוחפים שחווינו מאז ה-1:6 של בארסה על פ.ס.ז' ועד לקאמבק הבלתי נתפס של טוטנהאם מול אייאקס באמסטרדם ארנה אשתקד.

רק בשלוש העונות הקודמות עמד ממוצע השערים בשלב הנוקאאוט של ליגת האלופות על 3.3 למשחק - מספר גבוה יותר מכל משחק בליגה בכירה באירופה. בלי משחקי הגומלין, שנראים כרגע מאולצים כתוצאה מאיסור על הכנסת קהל, נולד לו אתגר חדש שעלול טיפה לאיים על כל היופי שחווינו בשנים האחרונות. בדומה למשחקי מונדיאל ויורו, שיטת הפיינל 8, משנה את כללי המשחק ותגזור על הקבוצות שנשארו במפעל משחק מעט יותר מבוקר, שכן אין צ'אנס לתקן מעבר ל-90, 120 דקות או פנדלים. כשהמתח עולה, השערים יורדים ואולי אפילו גם האיכות.

לחובבי הרומנטיקה, בוודאי שיש כאן בשורה שכן לאנדרדוג יש הרבה יותר מה למכור בפורמט הקורונה של ליגת האלופות. אתלטיקו מדריד, שחובבת משחקי הכרעה, לייפציג, אטאלנטה ואפילו ליון ונאפולי (שצריכות לעבור את גומלין שמינית הגמר קודם) בהחלט יכולות לראות את עצמן (כמעט) שוות בין שוות. רצה הגורל (או ההגרלה) ומעבר לשלוש הראשונות שהזכרנו, גם פ.ס.ז' נמצאת בצד "הנכון" של המסלול לליסבון, וכבר עכשיו בטוח שפיינליסטית אחת תגיע לשם, ללא עבר של זכיות במפעל. כפי שכל טורניר גדול מלמד אותנו - מיורו צעירות ועד גביע העולם לבוגרים, האדם מתכנן תכניות ואז בא הנוקאאוט וצוחק לו בפנים.

מה שלא כל כך השתנה מאז פרוץ הקורונה ועד עצם היום הזה, הוא התפקוד של המשתתפות במפעל. לגבי הגדולות: באיירן מינכן המשיכה בדיוק מהמקום שבו עצרה (רק מנצחת) ונראית כפייבוריטית הגדולה לזכיה, ריאל מדריד בנויה בדיוק מאותם מרכיבי יסוד שהולידו את האליפות בספרד, מנצ'סטר סיטי יכולה לספק תצוגות שיא וליפול ברגע האמת (חצי גמר גביע), ברצלונה טרודה באותן בעיות שליוו אותה טרום תקופת הקורונה (מקיקה סטיין ועד לגריזמן) ויובנטוס ממשיכה לזייף בתחום ההגנתי.

אטאלנטה שוברת שיאי כיבושים בליגה האיטלקית, אתלטיקו של סימאונה נמצאת בקו עליה מאז פברואר וצ'לסי בכל מקרה לא רלוונטית לשלבים הגבוהים. על פ.ס.ז' וליון קשה לתת את הדעת, שכן הליגה הצרפתית הופסקה. רק על קבוצה אחת אפשר להגיד שהקורונה באמת שיבשה את התכניות והיא לייפציג שהדרדרה בבונדסליגה ואיבדה כעת את טימו ורנר שעבר לצ'לסי. כל יתר הקבוצות אמורות להמשיך מאותה נקודה ועניין העומסים והלחץ על השחקנים שדובר עליו במהלך הליגות, כבר לא ממש רלוונטי.

ומאחר שרוב המשתתפות מגלות פגיעות וכמעט כל תוצאה אפשרית בתנאים שנוצרו, כבר בשלב רבע הגמר אנחנו עשויים לקבל שבע קבוצות שמעולם לא זכו במפעל וארבעה מפגשים שטרם נראו בשלבים המאוחרים של המפעל. בשביל שזה יקרה, נאפולי צריכה להדיח את בארסה (קשה, אבל אפשרי), ליון את יובנטוס (זה לא בשמיים) ומנצ'סטר סיטי את ריאל מדריד (רוב הסיכויים שזה יקרה). בחסות הקורונה או לא, זו יכולה להיות עונה סופר מיוחדת, שלא תשכח לעולם.