השנה יום הזיכרון הוא יום סיוט לאומי, אחרי רצח של 822 אזרחים חפים מפשע בצורה כל כך אכזרית וברוטלית ולצידם 711 אנשי כוחות הביטחון שנפלו הן בניסיון לעצור את מתקפת ה-7 באוקטובר והן במערכה בעזה ובהגנה על יישובי הצפון. אלה הטובות בבנות עם ישראל ובבניה, הם חלק מ-25,040 חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
המשפט עליו גדלנו, כדור שגדל אחרי שואת העם היהודי ואחרי קום המדינה– "לעולם לא עוד" – הוא משפט שמהווה שכבת מעטפת לכל עשיה אישית, מקצועית או ציבורית. משפט שמהווה הבטחה אזרחית.
לעולם לא יהיה רצח עם, לעולם יהודים לא יופקרו ע"י העולם, לעולם נפקיד גורלינו בידינו, מגלם בתוכו את החשיבות של מדינת ישראל חזקה - בתעשיה, בכלכלה, בעולם ההיי-טק, בחקלאות, במוזיקה, באמנות, באקדמיה ובספורט - ולצד אלה מדינה שיודעת להגן על גבולותיה, על אזרחיה.
נולדתי חמישה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, רק בת 5 כשאירע טבח מינכן הנורא ב-1972, והייתי בת 6 כשפרצה מלחמת יום כיפור, מלחמה שהשפיעה כה רבות עלינו במעגלים רבים: כמשפחה גרעינית – אבא שלי לחם ולא היה בסביבה למעלה מחצי שנה, על המשפחה המורחבת שלי – בן דודה של אמא שלי יגאל שילוני, נהרג במלחמה - וכמדינה שאיבדה למעלה מ-2,000 חיילים ומפקדים, מדינה שעמדה בפני משבר וסכנה קיומית אמיתית, מדינה שהתמודדה משבר אמון גדול. יש לי זכרונות מאוד חדים מהמלחמה ההיא.
הייתי בתיכון כשירמי מהצופים נהרג במלחמת לבנון הראשונה ואח"כ ארז בצלאל, אח של אלון, חבר שלי מהמועדון, ואז צ`פל (רונן יפה), הרשג"ד שלי בצופים וחברו הטוב של אח שלי, יובל, בהתקלות עם מחבלים.
ב-7 באוקטובר, חוויק שילוני, בת דודתה של אמא שלי בת ה-78, נרצחה כשהיא רצה למיגונית ליד ביתה בנתיב העשרה ע"י מחבלי הנוחבה האכזריים, שלא בחלו ברצח תינוקות, נשים וגברים במיטתם, שורדי שואה ומטפליהם וצעירים שחגגו את החיים.
וכעת, כל כך הרבה מעגלי אבל משפחתיים, של משפחות חברים, בשכונה, בספורט ובכלל. התחושה קשה מנשוא.
ה-7 באוקטובר גרם לי לאבד אמון באנושיות האדם, חייב אותי להתמודד עם תובנות חדשות הנוגעות לאתיקה הבסיסית של המין האנושי. אולי פירק ממני את שאריות הנאיביות שהתעקשתי לתחזק לעצמי.
ה-7 באוקטובר גילה לי את פניו המכוערות של הרוע האנושי הצרוף, שמותר האדם מהבהמה אינו נחלת כל בני האדם.
ביום הזה, יום הזיכרון, אין בי כוחות למחשבות אוטופיות ואין לי כוחות למילים גדולות של עידוד ותקווה. ביום הזה אני רוצה להאמין שהארץ הזו, שבאדמתה ספוג דמם של כל כך הרבה אזרחים ואזרחיות, לוחמים ולוחמות שאיבדנו, תשקיע כל כולה בתקומה, בשיקום, בהחזרת העקורים הרבים לבתיהם במהרה, בשיקום הפצועים בגוף ובנפש ובהחזרת חטופינו הביתה שנמצאים במנהרות החמאס, שבויים בידי מפלצות אדם, שורדים מתוך אמונה פנימית של כל ישראלי שנשיב אותם הביתה, שלא נזנח אותם, שלא נוותר עליהם.
הספורטאים שלנו, לוקחים איתם לכל תחרות את עוצמות ה-7 באוקטובר, את זכרון הגבורה של האזרחים והלוחמים – אלה שנרצחו ואלה ששרדו ואת תקוות החטופים וכל אלה מייצרים אצלם עוד שכבה של אחריות, עוד מוטיבציה ענקית להשמיע את קולם של אלה שכבר לא יכולים לדבר, להניף את דגל ישראל בשם העם שלנו ובשם המצויינות.
אנחנו מחבקים את חיילי ומפקדי צה"ל על אומץ ליבם והנתינה האין סופית ואת כל המשפחות השכולות שהתווספו למעגל השכול והלב בוכה איתכם.
וכעת, כל כך הרבה מעגלי אבל משפחתיים, של משפחות חברים, בשכונה, בספורט ובכלל. התחושה קשה מנשוא.
ה-7 באוקטובר גרם לי לאבד אמון באנושיות האדם, חייב אותי להתמודד עם תובנות חדשות הנוגעות לאתיקה הבסיסית של המין האנושי. אולי פירק ממני את שאריות הנאיביות שהתעקשתי לתחזק לעצמי.
ה-7 באוקטובר גילה לי את פניו המכוערות של הרוע האנושי הצרוף, שמותר האדם מהבהמה אינו נחלת כל בני האדם.
ביום הזה, יום הזיכרון, אין בי כוחות למחשבות אוטופיות ואין לי כוחות למילים גדולות של עידוד ותקווה. ביום הזה אני רוצה להאמין שהארץ הזו, שבאדמתה ספוג דמם של כל כך הרבה אזרחים ואזרחיות, לוחמים ולוחמות שאיבדנו, תשקיע כל כולה בתקומה, בשיקום, בהחזרת העקורים הרבים לבתיהם במהרה, בשיקום הפצועים בגוף ובנפש ובהחזרת חטופינו הביתה שנמצאים במנהרות החמאס, שבויים בידי מפלצות אדם, שורדים מתוך אמונה פנימית של כל ישראלי שנשיב אותם הביתה, שלא נזנח אותם, שלא נוותר עליהם.
הספורטאים שלנו, לוקחים איתם לכל תחרות את עוצמות ה-7 באוקטובר, את זכרון הגבורה של האזרחים והלוחמים – אלה שנרצחו ואלה ששרדו ואת תקוות החטופים וכל אלה מייצרים אצלם עוד שכבה של אחריות, עוד מוטיבציה ענקית להשמיע את קולם של אלה שכבר לא יכולים לדבר, להניף את דגל ישראל בשם העם שלנו ובשם המצויינות.
אנחנו מחבקים את חיילי ומפקדי צה"ל על אומץ ליבם והנתינה האין סופית ואת כל המשפחות השכולות שהתווספו למעגל השכול והלב בוכה איתכם.
