עדנאן מילאד. ייצג את ישראל בפריז (צילום: איגוד הטקוואנדו) (צילום: ספורט 5)
עדנאן מילאד. ייצג את ישראל בפריז (צילום: איגוד הטקוואנדו) | צילום: ספורט 5
סיפור יוצא דופן (צילום: לילך וייס רוזנברג) (צילום: ספורט 5)
סיפור יוצא דופן (צילום: לילך וייס רוזנברג) | צילום: ספורט 5
עדנאן מילאד לוחם הטאקוונדו בן ה-23, השיג את הכרטיס למשחקים הפראלימפיים, כשהוא נמצא בענף ובספורט התחרותי בסך הכל 3.5 שנים. ידו הימנית של מילאד נקטעה בעקבות התחשמלות מכבל חשמלי בשדה פתוח תוך שסייע לאביו בעבודתו, וההתאהבות שלו בטאקוונדו כמקצוע וכדרך חיים לא קרתה מהאימון הראשון כמו בספרים.

תאונת ההתחשמלות קרתה כשמילאד היה בן 17, תלמיד בכיתה י״א בתיכון ברמלה. ״בימי ראשון לא למדו אצלי בתיכון, אז הלכתי לעזור לאבא שלי בעבודה שלו כקבלן חקלאות. באותו זמן הוא עשה פרוייקט בקיבוץ חפץ חיים בדרום הארץ. הלכתי בשדה וראיתי משהו. לא זיהיתי שזה היה כבל חשמל, ניסיתי להרים את זה והתחשמלתי״.

מילאד איבד את ההכרה במקום והיה מורדם ומונשם במשך שבוע. הוריו, אחיותיו וכל בני משפחתו סבבו סביב מיטתו עם תקווה גדולה ותפילות רבות לבריאותו. כשהתעורר הבין את שקרה, ועבר לבית החולים שיבא תל השומר להתחיל את תקופת השיקום שלו. במהלך השיקום, ליאור, אביו של אסף יסעור לוחם הטאקוונדו הפראלימפי שייצג את ישראל גם הוא בפריז, הגיע לבקר אותו. ״ליאור הגיע ואמר שאסף זה הבן שלו, שגם הוא התחשמל ועבר פציעה קשה, ושהוא עושה טאקוונדו. הוא שאל אם זה משהוא שיכול לעניין אותי. תמיד הייתי בנוי לספורט, הייתי רץ, משחק כדורגל, ספורטאי חובבני ממוצע. ליאור העביר לי את המספר של גבריאל דולומון, מאמן בנבחרת הטאקוונדו״, סיפר מילאד.

״אחרי שהשתחררתי מתל השומר לא רציתי לפנות לספורט, עד שאבא שלי ביקש ממני שאני אלך לנסות, לא ידעתי בכלל מה זה טאקוונדו", המשיך מילאד. "כבר מהדקה הראשונה של האימון לא כזה התחברתי, ומיד אחרי זה אמרתי שאני לא רוצה לעשות ספורט בכלל. אני זוכר שבאימון קיבלתי בעיטה חזקה לבטן שגרמה לי לחשוב שאני לא רוצה את זה, ושאין לי מה לחפש שם״, סיפר.
בסיום האימון מילאד יצא מהאולם ברמלה, שנמצא בסמוך לביתו, ולא חשב על זה יותר. ״כשנה וחצי לאחר מכן זה פתאום עלה לי בראש עוד פעם, ואמרתי טוב, אני אתן לזה עוד הזדמנות. התקשרתי ליחיעם וביקשתי להתאמן לבד, אחד על אחד. לא רציתי להיות בקבוצה, אלא לקלוט את הדברים ורק אז להשתלב עם השאר. התקשרתי שוב לגבריאל דולומון, והתאמנתי איתו תקופה של חודשיים שלושה, 3 פעמים בשבוע, ואחר כך זה עלה ל-4 ו-5 אימונים בשבוע. עם הזמן והאימונים התחלתי לאהוב את מה שאני עושה. אהבתי את ההשקעה שיש בזה, את העבודה הקשה, לדחוף את עצמי עוד ועוד עד שהתמכרתי לזה. בפעם הראשונה שהגעתי לאולם זה היה כי אבא שלי ביקש ממני לנסות. באתי בשביל אבא שלי. כשהגעתי בפעם השנייה אחרי שנה וחצי זה היה בשבילי״.

עם האוכל בא התיאבון, ומילאד החליט שהוא לוקח את הטאקוונדו כמה שלבים קדימה לפן המקצועי והתחרותי, והחל להשתלב באימוני הנבחרת תחת יחיעם שרעבי. ״אחרי שהתחלתי להתאמן עם הנבחרת ולהתקדם, אז זה הרגיש שזה ילך לכיוון תחרותי בארץ ובעולם״, אמר.

איך היה החיבור שלך עם אסף יסעור? יש לכם סוג של גורל משותף מהתאונה ועד למשחקים הפראלימפיים בטאקוונדו.
״לא הכרתי את הסיפור שלו עד שהכרתי את אבא שלו, ולא הכרתי אותו עד שהתחלתי להתאמן בנבחרת. נהיינו חברים מאוד טובים, הוא השותף שלי באימון, אנחנו כל הזמן מתאמנים ביחד. אני והוא מרגישים כאילו שאלה שני סיפורים דומים, שנינו איבדנו ידיים והגענו לטאקוונדו. שנינו גם נהיה בפריז יחד, זה כיף״.

הרגשת מוזר להתאמן בנבחרת של ספורטאים אולימפיים? ללא מגבלה כלשהי כמוך וכמו של אסף.
״הפוך, זה עוד יותר מאתגר אותי. כבר מהאימונים הראשונים בנבחרת לא הרגשתי שום חוסר, שום שוני. הרגשתי ואני מרגיש הכי שלם בעולם. עם יד, בלי יד, אני נלחם נגד אנשים בקבוצה עם ידיים וגם מנצח אותם״.

אתגרים נוספים החלו להגיע עם התחרות הראשונה אליה הוא יצא, אליפות אירופה בשנת 2022. ״הפסדתי שם בסיבוב הראשון. זה היה הפסד ליריב איטלקי שהיה סגן אלוף העולם. זה היה קרב צמוד שאפילו הובלתי בו, אבל חוסר הניסיון שלי יחד עם הניסיון שלו הביא להפסד. אחרי הקרב הזה אמרתי לעצמי שאני חוזר. מתאמן עוד יותר קשה ועוד יותר קשה, חוזר, וממשיך להתחרות״, אמר.

ברגע שזה נהיה תחרותי והוא התחיל לראות תוצאות, כיוון מילאד לחלום להשתתף במשחקים הפראלימפיים בפריז: ״יש לי שתי מטרות. הראשונה הייתה להצליח להעפיל לפריז דרך הדירוג העולמי או דרך תחרות המיון היבשתית, והצלחתי בתחרות. המטרה השנייה היא לזכות שם בזהב. אני בסך הכל 3.5 שנים בענף, ולהיכנס דרך הדירוג העולמי זאת הייתה משימה קשה מאוד. ניסיתי, ניסיתי מאוד להשיג ניקוד בכל תחרות שיש, אבל נכנסים רק שישה מתחרים. אני מדורג במקום ה-11 וזה לא התאפשר, ותחרות המיון היבשתית בסופיה הייתה ההזדמנות האחרונה. התכוננתי לזה חודשים, אימונים קשים, שעות של עבודה שדרשה המון השקעה, ויתורים אישיים של משפחה וחברים ומה לא?".


באיזו רמת מוכנות הגעת לתחרות הזאת?
״הגעתי אחרי הכנה ממש ארוכה של כמה חודשים טובים. התאמנתי ממש קשה, נתתי מעצמי מעל ומעבר בשביל להגיע לתחרות ולהשיג את הכרטיס הזה. בסוף זה השתלם. זאת הייתה תחרות שהגעתי אליה בשיא שלי מבחינת כושר, וגם מבחינה מנטאלית. היו לי שני קרבות. בקרב הראשון התמודדתי מול יריב רוסי שאני לא מכיר, מדליסט מטוקיו, יריב חזק. הגעתי לקרב ולא ידעתי מה אני הולך לפגוש. למדתי את היריב יחד עם יחיעם לפני התחרות. צפינו בקרבות שלו לראות מה הוא עושה, ניתחנו מה היתרונות והחסרונות שלו״.

מה קרה בפועל בזירה?
״כשהתחלתי את הקרב התחלתי בפיגור, הוא הוביל עליי בעשר נקודות, והתוצאה הייתה 10-2. כל מאמן יכול לקחת במהלך קרב הפסקה אחת בת דקה, ויחיעם החליט לקחת את ההפסקה בזמן הזה. הוא הוציא אותי מהזירה, ובדקה הזאת הוא הצליח להחזיר אותי לקרב ולפקס אותי. כשחזרתי מהדקה הזאת, שם הקרב התחיל מבחינתי. הצלחתי לצמצם ובסוף גם להוביל עליו וניצחתי. זאת הייתה הרגשה מטורפת״.

ומה היה בקרב הגמר, הקרב על הכרטיס?
״פגשתי שם יריב גיאורגי. יריב שאני מכיר, ניצחתי אותו במשחקי אירופה בשנה שעברה. הקרב התחיל בצורה רגילה, אני מוביל ואחר כך הוא מוביל, הוא צובר נקודות ואני צובר גם. לקראת סוף הקרב הוא הצליח איכשהו להוביל, וב-7 השניות האחרונות לקרב הוא הוביל עליי ב-3 נקודות. בשלב הזה יחיעם החליט לקחת הפסקה. 7 שניות והקרב נגמר. בשניות האלה הרגשתי שזהו, זה לא יכול ללכת ממני, אני לא יכול לאבד את זה עכשיו. עבדתי כל כך קשה בתקופה הזאת שלאבד את זה ב-7 שניות זה פשוט לא יקרה. היה לי משהו בראש שאמרתי לעצמי שאני חוזר ומנצח. ותוך 7 שניות הצלחתי להוציא 8 נקודות ולנצח״.

תתאר את הרגע שהבנת שעשית את זה והשגת את הכרטיס.
״וואו, קפצתי אחר כך על כל הנבחרת, על כולם. זה היה משוגע. בשבילי, להשיג את הכרטיס היה 'להיות או לא להיות'. זאת הייתה ההזדמנות האחרונה להשיג את הכרטיס. יחיעם אמר לי שעמדתי בזה, שעשיתי את זה. זה לא היה קורה בלי יחיעם. אני הכי רוצה להצליח שם ולזכות בזהב״.

זה יקרה?
״כן. זה יקרה. אני אתן את כל כולי בשביל המדלייה הזאת. אני באותה רמה של כולם. בתחרויות שהשתתפתי בהן הצלחתי לנצח מתחרים שיהיו בפריז. אני רוצה להביא כבוד ולייצג את המדינה הכי טוב שאפשר, וגם את המשפחה שלי״.