אחרי 26 שנים - יוני ארליך נפרד: "השארתי את הלב והנשמה"

קשה לדמיין את הטניס הישראלי בלי יוני ארליך. מי ששיתף פעולה החל מתחילת המילניום עם אנדי רם, יחד הם הפכו למותג אנדיוני, והגיע להישגים שספק אם ישוחזרו אי-פעם בטניס הישראלי, היה חלק מנבחרת הדיוויס של ישראל ב-26 השנים האחרונות – 19 כשחקן ו-7 כקפטן. בסוף השבוע האחרון, בהחלטה משותפת עם האיגוד, הוא סיים את דרכו – וכעת הוא מתפנה לריאיון מיוחד ומסכם.

קודם כול, מה גרם לעזיבה? הסתיים החוזה שלך או שהחלטת להפסיק?

"אני אגיד ככה, אין ממש חוזה. עשיתי שיחה עם האיגוד, עם היו"ר והמנכ"ל, כמו שקורה לאחר כל חלון משחקים של הנבחרת. הפעם הם אמרו לי שהם מרגישים שצריך לעשות רענון ושינוי. כמובן שאת השחקנים אי אפשר לשנות, אז צריך לשנות את הקפטן. קיבלתי הרבה מחמאות ואמרו לי שמעריכים אותי אבל שרוצים לראות אם זה יעבוד עם דם חדש. קיבלתי את זה. גם אני הרגשתי מבחינתי מיצוי, אז אמרתי שאם זה מה שאתם חושבים – אני מקבל את זה. נתתי להם חיבוק ואמרתי תודה. אני לא הייתי עוזב בחיים, בטח לא עכשיו, בטח לא כשהנבחרת נמצאת כל כך נמוך. לא הייתי נותן לשחקנים את ההרגשה שאני נוטש, זה לא היה בא ממני בחיים. אבל ברגע שלאיגוד היה איזשהו ערעור בי הבנתי שזה הזמן לסיים. אין לי כעס ותמיד התייחסו אליי הכי טוב שאפשר".

איך השחקנים הגיבו?

"היה להם עצוב וזה בא להם בהפתעה. אבל כמו שמחליפים לפעמים שחקנים ומאמני כושר במהלך הקריירה, ככה לפעמים מחליפים גם קפטן בנבחרת. כולם הגיבו בשיא הכבוד ושלחו לי הודעות מאוד מרגשות וזה חימם את ליבי. היו כאלה ששלחו לי בפרטי שהם נפגעו והתאכזבו אבל גם להם אמרתי שהנבחרת יותר חשובה מכל אחד מאיתנו. זה מקור הגאווה כמעט היחיד שיש לישראל בטניס כלפי חוץ, לייצג את הטניס ואת ישראל זה הרבה יותר גדול מכל אחד".

אבל בכל זאת, אחרי כל כך הרבה שנים, איך הרגשת כשהבנת שפתאום זה נגמר?

"הייתה צביטה בלב, זה עצוב. אני לא אשקר ואגיד שאפילו הייתה קצת פגיעה באגו באותו רגע – בכל זאת אומרים לך שאולי רוצים משהו אחר. אבל אחרי זה יש המון בגרות ואמרתי לעצמי שנתתי את החיים והנשמה לנבחרת הזאת והאמת שאני יותר משלם עם כל מה שעשיתי ונתתי לנבחרת, בסוף גם זמני הגיע וגם בעבר קפטנים אדירים שאני מאוד מכבד ואוהב הוחלפו. היחידה שהייתה קצת שמחה מזה זו אשתי כי היא יודעת כמה הנבחרת משפיעה עליי, אז היא אמרה שהגיע הזמן שמישהו אחר ייקח את העול הזה על עצמו".

ומי באמת יכול להחליף אותך עכשיו?

"אני לא יודע מי יכול ומי רוצה. אנחנו לא בסיטואציה טובה וקלה. קפטן זה הרבה יותר ממאמן, הוא צריך להיות דמות כי הוא הפנים של הטניס הישראלי. תמיד הקפטנים בכל העולם הם שחקני עבר. השם היחיד שעולה לי לראש שלא היה זה דודי סלע, אני לא יודע אבל אני מאמין שיפנו אליו".

אחרי כל כך הרבה שנים, מה הרגע הכי גדול שלך בנבחרת?

"קשה לבחור רגע אבל ברור שכל השנים שהיינו בלחימה בבית העליון. המשחקים ההרואיים נגד צ'ילה ברמת השרון ורוסיה במנורה ועלייה לחצי גמר גביע דיוויס. אלה דברים שנחרטו לי בלב. הייתה לי הזכות להיות חלק מהנבחרת הזאת. יכולתי לפרוש מהנבחרת הרבה פעמים, כשחקן היו פעמים שחשבתי לפרוש, בטח כשהייתי מעבר לגיל 40, אבל הבנתי שאין מצב כזה. אני באמת מרגיש שזו זכות לייצג את ישראל".

ישראל יכולה לחזור לרגעים כאלה של מלחמה בבית העליון?

"זה לא יקרה מחר או מוחרתיים. גם בשנים בהן היינו בבית העליון אני לא יודע אם היינו שווים חצי גמר גביע דייוויס, אבל בזמנו היו לנו שחקני טופ 100 ביחידים ואותנו בזוגות, אז זו הייתה נבחרת מדהימה יחד עם הקהל בישראל. כרגע אנחנו ממש לא שם. ב-3 השנים האחרונות נלחמנו נגד כל הסיכויים להישאר בין 24 הגדולות בעולם וכרגע אני מרגיש שדי חזרנו למקום אותו אנחנו שווים".

מה המורשת משאיר אחריך?

"וואו זאת שאלה קשה. אני מקווה שאת הלב והנשמה שנתתי בשביל הנבחרת והטניס ורוח הקרב והפטריוטיזם. אני לא מתנתק מעולם הטניס והשחקנים והם יודעים שיש להם הגב שלי בטח במגרש וגם בפן הרגשי. אני מקווה שאני משאיר את החותם שהלב שלי תמיד יהיה מהנבחרת".