בגיל 21 בלבד, דניאלה פלג היא כבר אלופת אירופה בפעם השנייה ברציפות, סיימה במקום ה-5 באליפות העולם ומסומנת כתקווה אולימפית גדולה של ישראל – באחד מהענפים החזקים של המדינה, גלישת רוח. בריאיון מיוחד היא מספרת על תחילת הדרך, כשפחדה מעומק הים, ההתגברות, האהבה השנייה, ההבנה שהיא לא מקבלת מספיק כבוד, הנס של אביה ב-7 באוקטובר והמטרות לעתיד.
אחד הפרטים המפתיעים על אלופת אירופה הוא שבין הטיסות והאימונים, מה שתופס לא מעט מזמנה הוא נגינה: "מאז ומתמיד הייתה לי זיקה למוזיקה. התחלתי דווקא בגיטרה. לסבתא שלי היה בבית פסנתר עתיק, שאפילו אמא שלי ניגנה עליו, וכשהייתי הולכת אליה הייתי יושבת על הפסנתר ומחלטרת קצת. כשהיא עברה דירה היא העבירה את הפסנתר אלינו ואז התחלתי ללמוד דרך היוטיוב. ממש התאהבתי בזה וראיתי שגם הולך לי טוב. הפסקתי עם הגיטרה והתחלתי ללמוד בצורה יותר רצינית את הפסנתר. בתקופות שאני הרבה בחו"ל זה מאוד חסר לי ואז אני שומעת הקלטות של עצמי וזה מרגיע אותי. אני מאוד אוהבת מוזיקה ולנגן".
חשבת לעשות גם בזה קריירה?
"לא. הנגינה תמיד באה לצד הגלישה. אף פעם לא חשבתי לקחת את זה קדימה ולפתח לקריירה, למרות שאמרו לי שיש לי שמיעה מוזיקלית אבסולוטית. בגלל שזה מאוד כיף לי ואני עושה את זה לא מתוך איזו מחויבות אלא עושה את זה מתי שבא לי אז תמיד העדפתי להשאיר את זה כתחביב".
ואחרי שתסיימי עם הגלישה?
"חשבתי אולי להעשיר את הידע וללכת לסדנאות כתיבה ויצירה. כשהייתי ממש קטנה התאגדנו כמה חבר'ה ועשינו להקה וכתבתי שיר שאפילו העליתי ליוטיוב, אבל זה ממש מפעם. בכל מקרה אני חושבת שתמיד אשאיר את זה כתחביב".
נחזור לגלישה. פלג הגיעה להישגים גדולים כבר בגילאים הצעירים: כבר בגיל 12 היא זכתה באליפות אירופה לבנות 15, בגיל 15 הייתה סגנית אלופת העולם עד גיל 17 וכעת היא אלופת אירופה פעמיים ברציפות – כשבין לבין הגיעה גם למקום ה-5 באליפות העולם.
הגעת להישגים גדולים כבר מגיל צעיר, תמיד הרגשת שאת עילוי בתחום?
"אם נלך ממש להתחלה, לגילאים 9-10, ממש לא. בהתחלה היה לי פחד מעומק הים. כשהאימונים התקדמו והתחלנו להתרחק מהחוף הייתה לי פוביה מטורפת וכמעט שנה לא התאמנתי. החליטו באותו שלב להוריד אותי לקבוצה של יותר מתחילים ושם פגשתי מאמן שעד היום הוא מנטור (חובב פלג, אין קשר משפחתי) שלי והוא לקח אותי כפרויקט ועזר לי להתגבר על זה. תוך 3 שנים לקחתי אליפות אירופה. כשהייתה לי את הפוביה הייתי עולה על הגלשן והייתי מרגישה שאם הייתי קצת מתקדמת בים הייתי טובעת. לפעמים הייתי פשוט בוכה וחוזרת לחוף".
לדעתך קיבלתי מספיק כבוד והכרה על הזכיות?
"בכללי אני לא מחפשת פרסום ותהילה, אני עושה את זה בשביל המטרות והחלומות שלי, אבל בכללי הספורטאים בארץ לא מקבלים מספיק כבוד. בטח בהשוואה לפליטי ריאליטי נגיד. אני גדלתי על ספורטאים והיום ילדים גדלים פחות על ספורטאים ויותר על יוצאי ריאליטי".
מה ההבדל בין זכיה ראשונה לשנייה? זה פחות מרגש?
"דווקא יותר התרגשתי בזכייה השנייה. גם כי הייתה תחרות מאוד קשה ברמה גבוהה וגם כי לזכות פעמיים ברצף זה מטורף. אפילו לי קשה לתפוס את גודל ההישג. הייתה לי שנה מצד אחד טובה, מצד שני באליפות עולם סיימתי מקום 5 למרות שכיוונתי למדליה אז קצת יצאתי בתחושת פספוס, אז לנצח בתחרות מטרה אחרת מאוד ריגש אותי".
אי אפשר להסתיר שהתחרות האמיתית שלך היא דווקא מבית. יש לצידך גולשות ישראליות מדהימות. איך זה מרגיש?
"זה דיסוננס גדול. כל יום אני מבלה עם המתחרות האחרות יותר מעם המשפחה שלי. אנחנו עושות הכל ביחד ובאווירה טובה. אבל בסוף אני מתחרה איתן על כרטיס בודד לאולימפיאדה ועם כמה שהן חברות טובות אני רוצה לנצח ולזכות בו. אבל זה חלק מהבגרות שלנו שאנחנו מצליחות לשמור על ספורטיביות. העובדה שאני מתאמנת יום יום עם הגולשות הטובות בעולם – זה מרים את הרמה שלי ושלהן. באליפות העולם האחרונה היו 3 גולשות ישראליות בגמר מתוך 8. זה מטורף. הרבה פעמים אני חושבת לעצמי שאנחנו כנבחרת והישגים אנחנו לא נופלות מנבחרת הספרינטריות של ארצות הברית – אבל אנחנו לא מקבלות אפילו אלפית מהתהילה שהן מקבלות. הייתי רוצה שאנשים יבינו שמה שאנחנו עושות זה כמעט בלתי נתפס".
איך את מסבירה את הדור של הגולשות שגדל כאן?
"המאמן שלנו שחר צוברי. הרבה פעמים הוא אומר שאת הכישרון הבאנו מהבית. אז אנחנו מביאות כישרון ועבודה קשה וכנראה שהיה צריך מישהו שיידע ללכד אותנו ולהכווין אותנו והמישהו הזה זה שחר צוברי. הוא מביא את הניסיון שלו מהים ומהתחרויות. הוא חזק מאוד מנטלית ואנחנו לומדות ממנו המון. גם צריך לדעת להעביר ידע ואת זה הוא עושה בצורה מצוינת. בנוסף, עד לא מזמן הוא היה ספורטאי אז הוא יודע בדיוק מה להגיד ולעשות. אני חושבת שבהתחלה היו לו חששות כי הוא מעולם לא אימן, בטח לא נבחרת של בנות צעירות, אבל העובדה שתמיד סמכנו עליו ונתנו בו אמון עזרה גם לו וזה הוכיח את עצמו".
יש חשש שלמרות כל ההישגים, לא תהיי באולימפיאדה?
"ברור שיש את החשש. בסוף אני מתאמנת וגולשת בשביל להיות באולימפיאדה. אבל אני מזכירה לעצמי שיש לנו המון תחרויות בדרך עד שנגיע לשם ואני משתדלת לחשוב חיובי על איך אני כן מגיעה לאולימפיאדה. חוויתי אכזבה בקמפיין הקודם וידעתי להתמודד עם זה ואני מקווה שאני לא אצטרך להתמודד עם עוד אכזבה".
אם תהיי בלוס אנג'לס, לאן את מכוונת?
"רק למדליית זהב. מגיל צעיר תמיד חלמתי להתחרות באולימפיאדה, לא רק להשתתף. אני רוצה להראות את היכולות שלי ואני מאמינה שזו היכולת. אני שווה מדליית זהב באולימפיאדה".
למרות שפלג גרה בצפון המדינה, חלק ממשפחתה הייתה ב-7 באוקטובר בדרום, בקיבוץ אורים, שם מתגוררים סבא וסבתא. בסיפור מצמרר היא מתארת איך חייו של אביה ניצלו בנס: "אבא שלי אוהב לעשות ריצות ובבוקר של השביעי, שבת, הוא כיוון שעון מעורר לשעה 6 כדי לעשות ריצה במסלול של מסיבת הנובה. הוא לא ידע כמובן שיש שם מסיבה. בדרך נס שאני לא יודעת להסביר, השעון העיר אותו והוא כיבה אותו והמשיך לישון – דבר שמאוד לא מתאים לו לעשות. הוא האחרון שיעשה דבר כזה בדרך כלל. אבל ככה הוא ניצל. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הוא היה יוצא לרוץ".
תתארי לי את השעות האלה של שבת בבוקר.
"סבא וסבתא שלי אירחו את אבא שלי, דודים שלי ושני אחים שלי נסעו לשם לעשות את החג, אני ואמא שלי נשארנו בבית. הם היו אמורים לחזור בשבת בבוקר. כמובן שכשהכל התחיל הם היו במקלט. היו לנו שעות מאוד קשות בבית בצפון. לא הבנו בדיוק מה קורה. היה קשה לתקשר איתם. זה היה מאוד מלחיץ. הייתי אמורה יום אחרי לטוס למחנה אימונים באתר האולימפי ולא הצלחתי לחשוב על זה. הראש לא היה שם. לא יכולתי לחשוב על להתחרות או להתאמן. רק רציתי לדעת שהכל בסדר עם המשפחה שלי. בסוף כל המשפחה הייתה בסדר, המחבלים לא הצליחו להיכנס לקיבוץ שלהם".