לעת ערב חזרה סוף־סוף השמש לפריז, אחרי יממה של גשם שוטף. רועי לבנברג יכול היה סוף־סוף להשיג את תמונת הניצחון שעליה חלם מהרגע שהחליט לצאת למסע הבלתי אפשרי של חייו – להשלים כל מטר במסלול הטור דה פראנס, בדיוק שנה אחרי שהלוקמיה כמעט וגזלה את חייו. כשהילדים לצידו, הוא הניף את האופניים שעליהם רכב לאורך 3,338 קילומטרים, לרוחבה ולאורכה של צרפת. בעליות, במורדות, בגשם, בחום כבד.
אבל רק הוא יודע עד כמה זה היה קרוב להסתיים אחרת. "חשבתי שזהו. שאני מרים ידיים. שאני לא יכול יותר. שהגעתי לקצה", הוא סיפר.
כמה שזה נשמע בלתי נתפס למי שמכיר את "איש הסלע" הזה – "האריה מתל אביב", כפי שכינו אותו חברי "קבוצת הלוקמיה", שהתמודדו עם האתגר כדי לגייס כספים למחקר הסרטן – רגע השבירה הגיע ממש לפני פריז. בשלב ה־20, יום לפני הסיום המתוק שחיכה לו על קו הסיום בבירה הצרפתית. וזה אחרי שכבר עבר את הימים הקשים ביותר: את פסגות הפירנאים, ימים של טיפוס של 5,000 מטר, שמונה שעות על האוכף – בקצב כמעט תחרותי. אז לפרוש ממש על סף הניצחון?
אבל גופו לא נענה לו יותר. גשם עז וקור קיצוני תפסו אותו בירידה ארוכה, אחרי כמעט שלוש שעות רכיבה. "גלשתי במורד ולא הרגשתי את הידיים", נזכר, "הסתכלתי עליהן – והן נראו לי כמו גוף זר. לא הצלחתי לעצור, לא כל שכן להחליף הילוכים. הכול היה קפוא. רעדתי. הייתי קרוב להיפותרמיה. עצרנו בתחתית העלייה, ועוד נותרו 90 ק"מ. הייתי גמור. מחוסל. תשוש. סחוט. רועד. קפוא. אמרתי לעצמי שזה לא נורא אם אפרוש עכשיו, אם לא אגיע לפריז. הכנתי לעצמי כבר את ההסבר: 'רועי, ניצחת את הלוקמיה – אז לא נורא אם הטור דה פראנס יכניע אותך'".
אבל כמובן שיש "אבל". מי שמכיר את רועי לבנברג יודע שחייב להיות "אבל". כשהחברים סביבו מנסים לחמם אותו, דוחקים בו להחליף בגדים רטובים ולא להיכנע – ניצת בו שוב זיק החיים. ״נזכרתי שרק אתמול הבטחתי לאבא שלי שאין סיכוי שאפרוש", אמר, "ואין מצב שהילדים שלי, שמחכים לי על קו הסיום בפריז, יחשבו שאבא שלהם נשבר."
לסיפור הזה, שהתחיל בלוקמיה שתקפה את איש ההייטק ורוכב האופניים החובב בגיל 46, המשיך בהשתלת מח עצם שהצילה את חייו, והביא אותו – עדיין רזה ושברירי – אל מחנה האימונים של "ישראל פרמייר טק" כאורח מיוחד, יש סוף טוב שלא ייאמן.
״האמת? גם אני לא חשבתי שיש לי סיכוי," מודה לבנברג. "כשהחלטתי לצאת לדרך, נתתי לעצמי אולי 10% סיכוי. אבל הכול השתנה כש'ישראל פרמייר טק' החליטו לעזור לי – עם אימונים, ליווי מקצועי וציוד. ברגעים הקשים הייתי אומר לעצמי: אם הם מאמינים שאני מסוגל – אז יש לי סיבה להאמין גם בעצמי".
אתה לא עובר מסע עינויים כזה – מהתהום ועד לפסגה – מבלי לגלות לעומק מי אתה. לבנברג סיפר: "במהלך המסע הזה למדתי שהכול אפשרי. זו לא קלישאה. למדתי שלנפש, לרוח, יש עוצמה שאין לגוף. שלמוח יש את היכולת לסחוב את הגוף למקומות בלתי אפשריים. ובסוף המסע הזה – גיליתי שהשתניתי. אני כבר לא האדם שיצא לדרך. חשבתי שאני חזק – אבל היום אני יודע ששום דבר לא יכול לעצור אותי".
אז מה עכשיו? מה עושה אדם שהגיע לראש האוורסט? "אני יוצא עכשיו לשליחות לנטוע תקווה באנשים שעברו את מה שאני עברתי – ואפילו גרוע יותר", הוא אמר, "להראות להם שאפשר להתגבר. זה לא שהכול ורוד עכשיו – ייקח עוד כמה שנים עד שהסיכון לחזרת המחלה יפחת. אני עדיין נוטל תרופות רבות. אבל הכיוון שלי ברור: להקדיש את חיי לנתינה".
ובינתיים? הוא מנסה למצוא זמן לענות למאות האיחולים שמגיעים אליו. רבים כותבים לו שלא האמינו שיעשה את זה. "הרבה פקפקו בי," הוא צוחק. "והאמת? הייתה להם סיבה טובה. גם אני פיקפקתי..."
אבל רק הוא יודע עד כמה זה היה קרוב להסתיים אחרת. "חשבתי שזהו. שאני מרים ידיים. שאני לא יכול יותר. שהגעתי לקצה", הוא סיפר.
כמה שזה נשמע בלתי נתפס למי שמכיר את "איש הסלע" הזה – "האריה מתל אביב", כפי שכינו אותו חברי "קבוצת הלוקמיה", שהתמודדו עם האתגר כדי לגייס כספים למחקר הסרטן – רגע השבירה הגיע ממש לפני פריז. בשלב ה־20, יום לפני הסיום המתוק שחיכה לו על קו הסיום בבירה הצרפתית. וזה אחרי שכבר עבר את הימים הקשים ביותר: את פסגות הפירנאים, ימים של טיפוס של 5,000 מטר, שמונה שעות על האוכף – בקצב כמעט תחרותי. אז לפרוש ממש על סף הניצחון?
אבל גופו לא נענה לו יותר. גשם עז וקור קיצוני תפסו אותו בירידה ארוכה, אחרי כמעט שלוש שעות רכיבה. "גלשתי במורד ולא הרגשתי את הידיים", נזכר, "הסתכלתי עליהן – והן נראו לי כמו גוף זר. לא הצלחתי לעצור, לא כל שכן להחליף הילוכים. הכול היה קפוא. רעדתי. הייתי קרוב להיפותרמיה. עצרנו בתחתית העלייה, ועוד נותרו 90 ק"מ. הייתי גמור. מחוסל. תשוש. סחוט. רועד. קפוא. אמרתי לעצמי שזה לא נורא אם אפרוש עכשיו, אם לא אגיע לפריז. הכנתי לעצמי כבר את ההסבר: 'רועי, ניצחת את הלוקמיה – אז לא נורא אם הטור דה פראנס יכניע אותך'".
אבל כמובן שיש "אבל". מי שמכיר את רועי לבנברג יודע שחייב להיות "אבל". כשהחברים סביבו מנסים לחמם אותו, דוחקים בו להחליף בגדים רטובים ולא להיכנע – ניצת בו שוב זיק החיים. ״נזכרתי שרק אתמול הבטחתי לאבא שלי שאין סיכוי שאפרוש", אמר, "ואין מצב שהילדים שלי, שמחכים לי על קו הסיום בפריז, יחשבו שאבא שלהם נשבר."
לסיפור הזה, שהתחיל בלוקמיה שתקפה את איש ההייטק ורוכב האופניים החובב בגיל 46, המשיך בהשתלת מח עצם שהצילה את חייו, והביא אותו – עדיין רזה ושברירי – אל מחנה האימונים של "ישראל פרמייר טק" כאורח מיוחד, יש סוף טוב שלא ייאמן.
״האמת? גם אני לא חשבתי שיש לי סיכוי," מודה לבנברג. "כשהחלטתי לצאת לדרך, נתתי לעצמי אולי 10% סיכוי. אבל הכול השתנה כש'ישראל פרמייר טק' החליטו לעזור לי – עם אימונים, ליווי מקצועי וציוד. ברגעים הקשים הייתי אומר לעצמי: אם הם מאמינים שאני מסוגל – אז יש לי סיבה להאמין גם בעצמי".
אתה לא עובר מסע עינויים כזה – מהתהום ועד לפסגה – מבלי לגלות לעומק מי אתה. לבנברג סיפר: "במהלך המסע הזה למדתי שהכול אפשרי. זו לא קלישאה. למדתי שלנפש, לרוח, יש עוצמה שאין לגוף. שלמוח יש את היכולת לסחוב את הגוף למקומות בלתי אפשריים. ובסוף המסע הזה – גיליתי שהשתניתי. אני כבר לא האדם שיצא לדרך. חשבתי שאני חזק – אבל היום אני יודע ששום דבר לא יכול לעצור אותי".
אז מה עכשיו? מה עושה אדם שהגיע לראש האוורסט? "אני יוצא עכשיו לשליחות לנטוע תקווה באנשים שעברו את מה שאני עברתי – ואפילו גרוע יותר", הוא אמר, "להראות להם שאפשר להתגבר. זה לא שהכול ורוד עכשיו – ייקח עוד כמה שנים עד שהסיכון לחזרת המחלה יפחת. אני עדיין נוטל תרופות רבות. אבל הכיוון שלי ברור: להקדיש את חיי לנתינה".
ובינתיים? הוא מנסה למצוא זמן לענות למאות האיחולים שמגיעים אליו. רבים כותבים לו שלא האמינו שיעשה את זה. "הרבה פקפקו בי," הוא צוחק. "והאמת? הייתה להם סיבה טובה. גם אני פיקפקתי..."
