כנראה שלא משנה איפה בעולם, לכל מקום מגיעות ההפגנות האנטי-ישראליות. אלא שההפגנה שהתקיימה בסוף השבוע בטוקיו, לא המקום הראשון שקופץ לראש בהקשר כזה, עלתה לכותרות בזכות הנוכחות המקרית של נבחרת ישראל בג'ודו – שהתעמתה, כמעט באופן פיזי, עם המפגינים. בראיון מיוחד, מספר פיטר פלצ'יק על הרגעים הלא פשוטים, ההכנות להמשך העונה והאולימפיאדה, ההורות הטריה, איפה תפסו אותו אירועי ה-7 באוקטובר ואפילו על הפעילות ההתנדבותית שלו.
"קודם כל אני אגיד שדברים קצת יצאו מפרופורציה", מספר פלצ'יק. "יפן זו באמת מדינה שוחרת שלום בדרך כלל. אנחנו כאן במחנות אימונים בכל שנה. למרות זאת, היינו מאוד מופתעים, לא ציפינו לראות דבר כזה. היינו בדרך חזרה מהאימון וכשעברנו באחד הצמתים הכי גדולים בטוקיו ראינו את ההפגנה וזה צרם לנו. לבשנו את חליפות הג'ודו ורצינו לחתור למגע כדי לחזק את ישראל עם הדגלים. רצינו להראות כוח ישראלי. אחד האנשים שצעק במגפון דחף אותי וצעק לי לתוך הפנים 'שחררו את פלסטין'. זה היה צורם. קרע לי את עור התוף. ראיתי מלא אנשים מצלמים מהצד שלהם, אז רציתי להראות איתנות מהצד שלנו".
זה נשמע מפחיד. אולי רגעים מהידרדרות לאלימות.
"ידעתי שהם אולי מחכים שאשתמש באלימות ושזה ישרת אותם אז שמרתי את הידיים לעצמי. ידעתי שאין מצב שאשתמש באלימות. עמדתי בראש זקוף ובסוף המפגין שצרח עלי נבהל. יכול להיות שבתמונות זה נראה שאני מאיים קצת, אבל ככה זה בגלל מבנה הגוף שלי בתור ג'ודוקא. לא הייתי משתמש באלימות בחיים. המשפחה שאלה בצחוק למה לא עשיתי לו איפון וראיתי שגם בתגובות ברשת כתבו את זה, אבל זה מצחיק אותי".
אמרת שזה באחד הצמתים המרכזיים בטוקיו. נשמע מדאיג. יכול להיות שאנחנו לא מבינים כמה לא אוהבים אותנו בכל העולם?
"לדעתי זה קומץ של מהגרים שעשה שם את כל הבלאגן הזה. הקומץ הזה סחף אחריו כל מיני יפנים שבכלל לא מבינים את האירוע. המהגרים הם אלו שהלהיטו את האווירה. זה לא באמת היפנים. אבל אין ספק שזה מדאיג, ולמרות זאת אני לא חושב שיפן היא יעד מסוכן. ההפגנה לא הייתה אלימה. צעקו במגאפון והניפו דגלים. זה הכול".
מה התגובות שקיבלת מהמשפחה והחברים?
"בעיקר קיבלתי תגובות של גאווה כי אנשים בתקופה הזאת זקוקים לכל קמצוץ של פטריוטיות. אנשים פוחדים עלינו כי בסופו של דבר אנחנו מסתובבים בכל העולם עם דגל ישראל עלינו, אבל הרגעתי את כולם. הכול בסדר, אף אחד לא נפגע. יצאנו בשלום. אני בטוח שאם דבר כזה היה קורה באירופה לא היינו ניגשים כי שם זה אנשים אחרים. ביפן אפילו בהפגנות שומרים על סדר, הזוי להגיד, אבל אפילו הייתה הרגשה קצת של הומניות".
נחזור לעניין המקצועי. ספר למה בכלל אתה ביפן.
"אז אני במחנה אימונים כהכנה ל-4 חודשים הקרובים. אליפות אירופה קודם כל, אליפות עולם ואולימפיאדה. עצם העובדה שאני פה זה אומר שמצבי טוב ואני כשיר לאימונים עצימים. הפציעה שהייתה לי בתחילת החודש כבר מאחוריי. פציעות הן חלק מהדרך. למדתי עם השנים להתאמן גם במצב של פציעה וזה מה שהופך אותי לספורטאי טוב יותר שפציעות לא עוצרות".
האולימפיאדה בפריז נמצאת כבר ממש מעבר לפינה. מתאר לעצמי שזה במחשבות שלך כל הזמן. למה אתה מצפה מעצמך שם?
"אני מגיע כספורטאי הרבה יותר בשל ממה שהייתי בטוקיו. אומנם אז הייתי אלוף אירופה ומדורג שני בעולם וזה מוזר להגיד, אבל עכשיו אני מרגיש את זה יותר חזק ויותר עוצמתי. ניצחתי בזמן האחרון את כל הספורטאים הכי חזקים בקטגוריה ואני מקווה ביום הנתון הזה להביא את עצמי לידי ביטוי. אני לא רוצה לדבר במובנים של תוצאות ומדליות כי כולם יודעים למה אני מכוון. אני יודע שאני חייב להיות נוכח. יש הרבה ספורטאים שאוהבים להתנתק, אבל אני כספורטאי בוגר דווקא מעדיף להיות נוכח במקסימום. אפילו לא שומע מוזיקה. שומר על אווירה קלילה, אבל להיות במוד הנכון בקרב. אני חושב שהאולימפיאדה ברמת התחרות היא לא שונה מכל תחרות אחרת. מסביב הכול מיוחד ומרגש כמובן, אבל כתחרות זה אותו דבר. לפעמים האולימפיאדה ברמת ההגרלה יכולה להיות קלה יותר מתחרויות אחרות, אז אני מנסה לשמר את הפשטות".
אתה כבר בן 32, אבל תמיד זכור כ'ילד' של הג'ודו.
"האמת שכן. אני תמיד משתדל לשמור את האנרגיות והוויב של הספורטאי הצעיר. בסוף האימון אני תמיד עומד ליד הספורטאים הצעירים כאילו אני אחד מהם. אני כל הזמן מזכיר לעצמי שאני עדיין ספורטאי בהתהוות. עד שאני לא אגיד די נגמר אני פורש, עד אז אני צריך להוכיח את עצמי כל יום מחדש".
אומנם זכית במדליה עם כל הנבחרת בטוקיו, אבל לא חווית זכייה של מדליה אישית. זו מטרה?
"מדליית זהב זו מטרה. אני אשקר אם אני אגיד שלא".
בתקופה הזאת אי אפשר בלי לדבר על 7 באוקטובר. איפה אתה היית באותו יום קשה?
"הייתי בבית בראשון. כמו כל מדינת ישראל הופתעתי. אני לא יכול לשכוח את הסרטונים של הטנדרים הלבנים והיריות בשדרות וההלם שכולנו נכנסנו אליו. הייתי עם המשפחה בבית. כל דקה הבנו שהאירוע מתעצם והוא אחר ממה שדמיינו. חשבנו אולי בהתחלה זה משהו בקטנה, מחבל אחד שניים, אבל פתאום הבנו שזה חתיכת אירוע ואשכרה מלחמה. שואה שעשו לנו החמאסניקים. התחלנו פשוט לבכות כולנו. בהמשך אותו יום כשדיווחו על כמות הפצועים וההרוגים זה טלטל אותי. כמה ימים אחר כך לא הצלחתי להתאמן. הייתי כמו זומבי על המזרן. אבל הבנתי שזה לא יעזור לאף אחד אם אפסיק להתאמן. יש גיבורים שמחרפים את נפשם בגבולות והתפקיד שלי זה להתאמן ולחכות להזדמנות שלי לייצג את המדינה ולהניף את הדגל דווקא בתקופה הזו. יש הרבה יותר רצון לייצג את ישראל ולזכות עבור ישראל דווקא בתקופה הזו. זה נותן לך עוד אקסטרה מוטיבציה ברגעים הקשים בקרב. אתה נזכר שאתה נלחם בשביל כל המדינה. לפעמים אני מרגיש כמו שגריר ספורט של המדינה".
יש לך שני ילדים קטנים בבית. זה בטח עוד יותר מפחיד במצב כזה לא?
"זה ממש ממש מפחיד. החודש הראשון שבו היו מטחים כבדים על כל הדרום והמרכז, כמות הריצות שהייתי רץ איתם היא מטורפת. לא יכולנו להרים אותם יחד אז רצנו לחוד. זה היה סיוט. פחדתי עליהם. לא יצאתי איתם מהבית 3 חודשים מהפחד. מאוד פחדתי שאזעקה תתפוס אותנו בחוץ או שייפול טיל למרות כל ההגנות שלנו. לא יכולתי לקחת סיכון על רסיסים. עדיין לכל מקום שאני הולך אני אחפש מרחב מוגן או מיגונית".
יש יותר עוינות כרגע כלפי ישראל וישראלים?
"בטח. יש עוינות, יש ספורטאים שלא מוכנים ללחוץ יד אחרי קרב. זה בא לידי ביטוי גם מחוץ למזרן מכאלה שהיו חברים שלך פעם ולא מוכנים להסתכל עליך עכשיו בגלל משהו שקרי שהם שמעו בחדשות שלהם או ברשת החברתית. בהתחלה הייתי נכנס איתם לעימותים ומראה להם את הזוועות, אבל זה לא עוזר. במחנה האימונים האחרון נסענו באוזבקיסטן ופתאום הנהג שמע את העברית שלנו ושאל מאיפה אנחנו. בטבעיות אמרתי ישראל, הוא עצר את המונית ורצה להוריד אותנו. אמרתי לו תמשיך לנסוע ואז תוך כדי הנסיעה התחלתי לעשות לו הרצאה על 7 באוקטובר. הוא התווכח איתי, אבל הרגשתי חובה לייצג את ישראל".
נחזור לתאומים שלך. איך זה לשלב קריירה כמו שלך עם נסיעות והיעדרויות עם הורות?
"אתגר גדול. לא פשוט בלשון המעטה, בטח כשהם כמעט בני שנה. עכשיו כשאני ביפן ל-3 שבועות אז זה מאוד מאתגר. המון שיחות וידאו. כשאני בארץ לפני ואחרי אימונים אני נוכח במקסימום, מחליף חיתולים, מנגב קקי, מקלח. תמיד מנסה לחוות אותם. כל דקה איתם זה זהב כי אין לי הרבה. אני גם יודע שבעת ובעונה ואחת אני צריך לשמר את הקריירה ולא להוריד הילוך. אז מצד אחד אני רוצה לאכזב כמה שפחות, ומצד שני להמשיך ללחוץ על הגז".
התאומים כבר מראים סימנים שהם הולכים להיות ספורטאים? ג'ודאים?
"אני יכול להגיד שבכל אחד מהם אני מזהה בו פוטנציאל וכישרון. אם אשתי תשמע את השיחה היא תכעס כי היא חושבת שאני דוחף אותם לתחרותיות יותר מדי, אבל עצם העניין של תאומים זה תחרותיות מובנית. אפילו בבקבוק - אני אומר להם מי מסיים ראשון, במקלחת אותו דבר. אני לא חושב שיש בזה משהו רע, להיפך, זה מדרבן להמשך".
אם אומרים לך מדלייה אולימפית של אחד מהם או שלך, במי אתה בוחר?
"ברור שאני. אני לא מתבלבל. כל אחד צריך להרוויח את מה שהוא עבד בשבילו".
מעבר לאימונים, לתחרויות ולמשפחה, לפיטר יש גם מקום מיוחד בחיים לגיא מוזס בן ה-19, רץ מצטיין עם אוטיזם, אותו פיטר מלווה בשנתיים האחרונות במסגרת האימונים. ב-5.4 ירוץ מוזס במרוץ איתן RUN. השנה, המרוץ יתקיים בסימן החוסן והרוח הישראלית, בהצדעה לחברה הישראלית ובו צפויים להשתתף מתאמני ומתאמנות העמותה, צעירים וצעירות עם מוגבלות, יחידות מובחרות בצה"ל, נציגים ונציגות מכוחות הביטחון, רצות ורצים מהעוטף ומשתתפים ומשתתפות מכל רחבי הארץ.
כמה זה חשוב לך?
"מי שלא יודע אני מלווה את העמותה משהו כמו 5 שנים. אפשר להגיד שהפרזנטור של העמותה זה גיא. הוא כבר בן 19, אבל התחלתי איתו כשהוא היה ממש ילד. הוא מאוד מוכשר. הפעם הראשונה שנחשפתי לעמותה זה בזכותו. נחשפתי בזכותו לעולם שכולו טוהר ולב. האנשים בעמותה עושים עבודת קודש בעבודה עם אנשים עם מוגבלויות. העמותה גדלה וגדלה ואני שמח לראות את זה. המרוץ ב-5.4 שאני מזמין את כולם לחוות אותו הולך להיות אירוע גדול בסימן הרוח הישראלית. למרות כל מה שחווינו בתקופה האחרונה, מגיע לנו להתאחד ולהתלכד סביב זה".
מוזס עצמו הוסיף: "הכרתי את פיטר לפני מספר שנים כשניצן, המאמנת שלי באיתן, הפגישה בינינו והחיבור היה מידי. אנחנו בקשר שוטף, הוא מעודד אותי לפני מרוצים ותחרויות וכמובן שאני אותו ולפעמים מתאמנים ביחד. את האימונים באיתן התחלתי לפני 7 שנים והם אלה שחיברו אותי לספורט ונתנו לי ביטחון שאני יכול להצליח בכל דבר שאעשה. מאז התחלתי להתחרות בתחרויות ריצה בין-לאומיות. ביוני הקרוב אני צפוי להשתתף באליפות אירופה של וירטוס שתתקיים בשבדיה, אך לפניה אגיע בשבוע הבא לרוץ במרוץ איתן עם כל החברים והמאמנים מהעמותה. במרוץ איתן ארוץ 5 ק"מ ואני ממש מחכה לו, מרוץ איתן כל כך חשוב לי ואני נהנה ממנו כל כך, המפגש עם החברים והאווירה, חגיגה אמיתית".