"עדיין לא מעכלת". גילי קוריצקי עדיין עדיין לא נולדה בפעם האחרונה בה השתתף סייף ישראלי במשחקים האולימפיים, בבייג'ין 2008. כשהיא רק בת 14, היא כבר מזמן נמצאת ברשימות של האיגוד כאחת התקוות הגדולות להחזיר את הענף למפה האולימפית הישראלית, תקוות שגדלו השבוע כשניצחה מתחרות בוגרות ומנוסות ממנה בהרבה, בין היתר גם מדליסטית אולימפית, בדרך למדליית ארד במשחקי אירופה המתקיימים בפולין. בריאיון מיוחד ל-N12 מספרת קוריצקי על ההתרגשות, הדרך למשחקים האולימפיים, האנשים שעוזרים לה בדרך וגם על אלופת ישראל לשעבר בג'ודו שעוזרת לה, לה היא קוראת פשוט "אמא".
קודם כל, את רק בת 14 וזכית במדליית ארד בתחרות בוגרים. איך ההרגשה?
"זה מעמד מאוד מרגש, אני לא מעכלת עדיין. לכל תחרות בה אני משתתפת אני באה במטרה לנצח וככה היה גם הפעם. באתי בציפייה לעשות את הכי טוב שלי ולא ציפיתי להגיע למדליה, אבל פתאום הכל התחבר וזה קרה. אני כן יכולה להגיד שמתחילת התחרות הרגשתי טוב ושנכנסתי לתחרות כמו שצריך".
לא היה איזה פחד או חשש לעלות מול מתחרות גדולות ממך בהרבה עם יותר ניסיון?
"זו לא תחרות ראשונה שלי אי פעם, אז באתי די מפוקסת. כל האנשים מסביבי תרמו למצב רוח ופרגנו לי ואני כמובן רוצה להגיד להם תודה. יש לי פסיכולוג ספורט צמוד שמאוד עוזר לי, מאמן כושר ומאמן אישי וגם מאמן הנבחרת היה איתי והם כולם תרמו ובזכותם הגעתי לאן שהגעתי. בלעדיהם לא יודעת אם הייתי מגיעה לזה. כולם היו שם בשבילי".
מתי הבנת שזה היום שלך? שאת הולכת להשיג מדליה?
"הקרב שסימן לי שאני בפנים זה הקרב עם הסייפת האיטלקייה בשמינית הגמר. זו סייפת שיש לה מדלייה אולימפית מטוקיו, היא בת 30 פלוס, יש לה המון מדליות ולפני שעליתי מולה ידעתי כמה שהיא טובה. אבל עליתי נגדה וראיתי שהולך לי טוב בקרב. אחרי הניצחון עליה הבנתי שאני יכולה לעשות משהו מיוחד בתחרות הזאת".
ובכל זאת, אני רוצה להתמקד בגיל שלך כי זה באמת מיוחד. אני מתאר לעצמי שחברות שלך בגיל שלך מרוכזות יותר בטיק טוק ודברים כאלה ואת צריכה להתרכז בספורט..
"נכון שאני מרוכזת כל כולי בספורט, אבל אני כן מצליחה לשלב לימודים ויציאות עם חברים ואני חושבת שזה חשוב. יש לי חברות מהבית ספר שעוזרות לי לחשוב גם על דברים אחרים חוץ מהסייף וזה דווקא עוזר לי. אני לא מרגישה שאיבדתי את הילדות או משהו כזה. יש לי גם וגם".
איך מתייחסים בבית הספר לעובדה שבעצם יש לך קריירה כמו של ספורטאי מקצוען?
"אני מפסידה לא מעט לימודים אבל בית הספר עוזר לי בהשלמות, או ללמוד חומר בשיעורים פרטיים. אם יש עבודה שאני צריכה להכין או להגיש ואני לא מספיקה, אז נותנים לי עוד זמן. בסך הכול בית הספר מאוד מתחשב וככה אני מצליחה לשלב גם את זה עם הסייף וזה כמובן חשוב מאוד".
ואיך הגעת דווקא לסייף מכל ענפי הספורט?
"כשהייתי קטנה גרנו ממש מול מועדון הסייף והייתי משחקת כמו כל ילדה בחצר, מול האולם. מדי פעם הייתי נכנסת לאולם עצמו ובכל פעם שהייתי נכנסת לשם וראיתי אימוני סייף - רציתי לנסות גם. אחרי כמה שיעורים כבר ממש התמכרתי ועכשיו, כמובן, אני לא יכולה להפסיק".
ענף הסייף בכלל קיים בישראל?
"הוא לא כל כך מוכר בארץ אבל בשנתיים האחרונות היו הרבה הישגים גם ביחידים וגם בנבחרת והוא מקבל יותר ויותר הכרה. לאט לאט הענף הזה מתפתח ומביא גם הוא עוד ועוד הישגים".
"ההורים נותנים לי לעשות את הבחירות שלי"
אימה של גילי, יעל, הייתה בעברה אלופת ישראל בג'ודו 7 פעמים וכיום היא מאמנת אישית. כך שמצד אחד היא יודעת ומכירה מקרוב את נפשה של ספורטאית מקצוענית, ומצד שני נשאלת השאלה איך ביתה לא בחרה בג'ודו. על השאלה הזו גילי עונה דווקא מאוד בקלות: "ההורים שלי תומכים בי בכל דבר. הם נותנים לי להביא את עצמי ומאוד מבינים אותי. הם נותנים לי לעשות את הבחירות שלי".
כשאת מסתכלת קדימה את רואה את עצמך באולימפיאדה? באולימפיאדה הקרובה תהיי בת 15...
"אני חושבת שאולי זה מוקדם מדי אבל אני אמשיך לעבוד כמו שאני יודעת. החלום הוא להגיע לאולימפיאדה, אבל אני לא יכולה להבטיח שזה יקרה כבר בשנה הבאה. אם לא פריז 2024, אז לוס אנג'לס 2028".
אם אנחנו מסתכלים קדימה, מה החלום הכי גדול שלך?
"מדליה אולימפית".
נתן אביטן, מאמן נבחרת ישראל שליווה את גילי במשחקי אירופה, הוסיף: "אני חושב שהתחרות הזאת היא תוצאה של עבודה קשה של גילי, כמו גם בכל האליפויות הקודמות. היא יוצאת דופן בגישה שלה ובדרך שהיא עושה. היא עשתה יום תחרויות מרגש עם הישג שיא יוצא דופן לגילה. היא מדורגת בין ה-3 הטובות בעולם לקדטיות והתחרות תתרום לה מאוד לביטחון בדרך הארוכה שלפניה ואנחנו מאוד גאים בה. חשוב להודות למאמן האישי שלה תומר אור וכמובן לוועד האולימפי הישראלי שעוזר ותורם".