לנה קוטחין בעצמה לא חשבה שהיא תהיה שחקנית כדורעף בליגת העל. בטח לא בנבחרת ישראל. אבל החיים, ובעיקר האמונה מצד המאמנים, הפתיעו אפילו אותה וגרמו לה להאמין, כבר בגיל 20, באפשרות שלה להגיע הכי גבוה שאפשר: "המאמנים האמינו בי אפילו כשאני לא האמנתי בעצמי. כשהייתי ילדה לא היה מסביבי מישהו שיגיד לי מה היכולות שלי. הייתי ממש עבריינית קטנה".

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

קוטחין גדלה בבת ים עם עוד 5 אחים, וכילדה ממש לא הייתה בכיוון של ספורט מקצועני: "הסתובבתי עם אנשים שהיום אני יכולה להגיד שלא יגיעו לשום דבר בחיים", סיפרה. "לא הייתי אוהבת ללמוד או ללכת לבית ספר. גם ככה היינו משפחה דלת אמצעים וההורים שלי היו עסוקים בפרנסה, אז לא היה להם זמן לשבת איתנו על שיעורי בית או משהו כזה. בטח שלא היה להם כסף לשלוח אותי לחוגים".

לנה קוטחין כדורעף (צילום: אלון חן)
"לא היה מי שיאמין ביכולות שלי". קוטחין | צילום: אלון חן

אחרי שהתחילה לשחק כדורשת בכיתה ד', מין גרסה פשוטה יותר של כדורעף, ראתה אותה מאמנת קבוצת הכדורעף של בת ים, אסיה שטילוב, והזמינה אותה לבוא ולהתאמן בצורה יותר מקצועית: "היססתי מאוד אם להתחיל לשחק שם, אבל אחרי הרבה התלבטויות בסוף החלטתי ללכת", אמרה קוטחין. "ניסיתי למצוא לעצמי המון סיבות למה לא ללכת לאימון הראשון. ידעתי מראש שההורים שלי לא יוכלו לממן את החוג, פחדתי שאולי לא אצליח להשתלב. אפילו אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לצאת מהבית כי יורד גשם בחוץ".

אז איך בכל זאת היא הצליחה לצאת להתאמן? כאן נכנס לעניין האופי המיוחד של קוטחין, אופי שעוד יפתיע אפילו אותה בהמשך: "אספתי כוחות פנימיים והחלטתי לצאת לאימון. המאמנת הפתיעה אותי ופשוט דאגה לי להכל. היא עודדה, הדריכה ואפילו הבינה את המצב הכלכלי בבית ועזרה לי". אבל אפילו אחרי זה קוטחין עדיין לא חשבה שהעתיד שלה הוא ברמות היותר גבוהות של המשחק. עד שהגיעה ההצעה מהאקדמיה של וינגייט.

"האמת, שכבר חשבתי על להפסיק לשחק", שחזרה. "אבל אז פתאום קיבלתי הזמנה לבוא ולהיבחן באקדמיה של מכון וינגייט. הייתי אז באמצע כיתה ט' והיה לי ברור שאני רוצה ללכת למבחנים האלה. אני בעצמי לא יודעת מה המאמנים בווינגייט ראו בי, אבל הם ראו. הם לגמרי האמינו בי למרות שאני לא האמנתי בעצמי. לפני שהם גילו אותי לא היה לי מושג שאני הולכת להפוך לשחקנית".

"שואפת לצאת לקולג' בארצות הברית ולסיים תואר"

ובווינגייט היא קיבלה הרבה יותר מאשר אימונים בכדורעף: "קיבלתי שם בעיקר הרבה ערכים. לימדו אותי לאהוב את המשחק ואת הכדור. חלק מהקריטריונים שם היו להשלים בגרויות ואני בהלם בעצמי שעשיתי את זה. מילדה שבקושי הלכה לבית ספר הפכתי למישהו שסיימה עם ממוצע בגרויות 80 ושואפת לצאת ללמוד בקולג' בארצות הברית ולעשות תואר. הכל בזכות העובדה שבאקדמיה היו אנשים שהאמינו בי".

_OBJ

מכאן הדרך של קוטחין נפתחה וכבר בגיל 16 היא זומנה לנבחרת ישראל: "כמובן שהזימון היה הפתעה גדולה מאוד בשבילי. אני ההוכחה לכך שכל שחקנית שתראה מחויבות, גם אם היא פחות כשרונית, המאמנים ישימו לב אליה וירצו ללכת איתה. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בדיוק אחת כזו שנלחמת ואוכלת את הפרקט. לייצג את המדינה עם הנבחרת היה החלום שלי. ללבוש את המדים הלאומיים עושה לי צמרמורת. כשאני לובשת את המגן דוד אני מרגישה שאני הפנים של המדינה ואנשים מסתכלים עליי ויש לי הרבה אחריות לייצג את המדינה בכבוד. לצערי לא כל הבנות מבינות את זה, וחבל".

ההצלחה של קוטחין מגיעה לא רק בתחום המקצועי, אלא גם בתחום הרומנטי. כשאני פונה לדבר על בן זוגה ב-6 השנים האחרונות, השחיין דניס לוקטב, מיד הקול שלה הופך לרך יותר ואפשר להרגיש את המבוכה הקלה: "הכרתי אותו בפנימייה בווינגייט והוא זה שעזר לי להתאפס על החיים שלי. כשהגעתי לפנימייה הייתי ילדה סגורה ותוקפנית. בקושי היו לי חברים. כשהכרתי אותו הוא שידר רוגע, חברותיות. הרגשתי שאני רוצה להיות לידו ושחברים שלו יהיו חברים שלי. אנחנו אומנם מאוד שונים באופי אבל אנחנו מסתדרים ממש טוב. אנחנו רוב הזמן ביחד, לפעמים הוא בדירה שלי ברעננה, לפעמים אני איתו בווינגייט. אני רואה בו בן זוג לחיים. הסוד הוא שאנחנו החברים הכי טובים. הוא המודל לחיקוי שלי".

חוץ מלהישאר עם דניס, ללנה יש תכניות מאוד ברורות לעתיד: "אני רוצה לסיים את התואר בקולג', קודם כל כדי שיהיה לי משהו ביד אם אפצע ואצטרך לפרוש מהכדורעף, ככה יהיה לי משהו ביד ואני לא אהיה אבודה בחיים. בקטע המקצועי, אני רוצה לצאת לשחק באיטליה – שזו אחת הליגות הכי חזקות לנשים בעולם".

מה המוטו שמוביל אותך בחיים?

"תאמין בעצמך, כי לא תמיד יהיה מי שיאמין בך. קורה לי לפעמים באימונים שאני מכבה את עצמי, למרות שאפילו המאמנים לא חושבים שעשיתי פשלה. צריך תמיד להגיד לעצמך להשתפר בכדור הבא, במקום לעשות טעות ואז להגיד לעצמך – אני פורש. ככל שאתה מתבגר ככה אתה צריך יותר להאמין בעצמך. אני חושבת שחלק מההצלחה שלי באה מהעובדה שאני מאוד קשוחה עם עצמי".

לסיום הראיון ביקשה קוטחין להעביר מסר מאוד ברור: "הכי חשוב לי להזמין את הקהל לבוא ולראות את המשחקים שלנו, אחרי הקורונה כמובן. זה ספורט מרתק שלא מקבל מספיק חשיפה בארץ לצערי. כל אחד שיבוא יופתע מהרמה שאנחנו מציגות".