שיעור באזרחות: על הפספוס בגיוס שחקנים של הנבחרת
גם מאבדת כאלה שגדלו פה וגם לא מגייסת את מי שיכול לייצג את המדים הכחולים-לבנים. בישראל נתקעו מאחור בכל נושא אזרוח השחקנים. השמות בפנים
כי בשבועות האחרונים, סביב החלון הנוכחי, התפוצצה פרשה אחרת שהציגה את הנבחרת באור לא מחמיא - והיא סיפור אוריין גורן. הכדורגלן הצעיר, שנולד בסביון, גדל במכבי פ"ת והגיע עד הסגל הבוגר של ברצלונה (!) - כמעט התפספס לכדורגל הישראלי. זה קרה כאשר נבחרת צ`כיה גיששה את דרכה אליו, וכמעט השיגה אותו - בשל הדרכון הצ`כי שהוא מחזיק במקביל.
גורן, בסופו של דבר, העדיף את ישראל. למרות הביקורות המוזרות שהוא ספג, הוא חש את החיבור - והיה אמור לשחק בנבחרת בחלון הנוכחי, ממנו הוא נעדר בגלל פציעה. אבל העובדה שהיתה בכלל שאלה לגבי הנבחרת שאותה הוא ייצג - היא בעיקר בעיה של הכדורגל הישראלי, ההתאחדות הישראלית והנבחרת - שלא מצליחות לזהות הזדמנויות בזמן. והוא לא הראשון.
כי לנבחרת ישראל יש היסטוריה לא קטנה עם שחקנים שהתעלמנו מהם - והלכו לייצג נבחרות אחרות. כי זו רוח התקופה - לפי החוק החדש, שנכנס לתוקף ב-2004, גם אם כדורגלן שיחק בנבחרת הצעירה - עד גיל 21 הוא יכול להחליט לעבור ולייצג נבחרת אחרת. למשל, קארני צ`וקואמקה - שמוכר לנו בזכות המשחק שלו עם נבחרת אנגליה נגד נבחרת הנוער של ישראל בגמר אליפות אירופה עד גיל 19 - בחר, מאוחר יותר, לייצג את נבחרת אוסטריה, והיום הוא חלק מהסגל שלה.
וגם אנחנו איבדנו לא מעט שחקנים - פשוט בגלל חוסר תשומת לב. דוגמא קלאסית לכך היא זו של ליסב עיסאת - בלם מכבי חיפה, חיפאי, בן לאב מוסלמי ששירת בצה"ל, משחק היום בנבחרת רומניה. איך? מאוד פשוט - כי בנבחרת ישראל לא חשבו עליו אפילו כאופציה. עיסאת רצה לייצג את נבחרת ישראל, אבל פשוט לא זומן - ולחרך הזה נכנסה הנבחרת הרומנית, שניצלה את האזרחות הרומנית של הבלם, יצרה איתו קשר ענף - והוא היום משחק בהרכב של הנבחרת מהקרפטים. בתקופה הזו, שבה נבחרת ישראל סובלת ממצוקת בלמים אמיתית - מישהו כמו עיסאת בהחלט היה יכול לעזור.
We hereby declare: Orian Goren, called up to the Israel national team @FCBarcelona https://t.co/XSSPnflYMF
— ISRAEL FA (@ISRAELFA) November 5, 2026
גם יוני סטויאנוב הוא מקרה שכזה - סטויאנוב, שמשחק היום בהפועל באר שבע, אמנם נולד בבולגריה, אבל עלה לישראל בגיל שנתיים כתינוק - החזיק באזרחות ישראלית, ויכול היה לייצג את הנבחרת שלנו. אבל התמהמהות וחוסר החלטיות, גרמו לכך שבולגריה קפצה על המציאה - זימנה אותו, וכעת הוא שחקן נבחרת בולגריה.
הדוגמא הכי פופולרית וידועה היתה המקרה שבו כמעט פספסנו את אחד מגדולי שחקני הליגה שלנו - אחד, מאור מליקסון. הקשר המוכשר מיבנה, לימים אגדת הפועל באר שבע, כמעט ייצג את נבחרת פולין. הסיבה היתה שמליקסון אמנם זומן לנבחרת במשחקי ידידות, אך לא היתה לו הופעה רשמית ובמשך שנים ארוכות הוא לא היה חלק מהנבחרת.
פולין, שבאותה תקופה מליקסון שיחק והרשים שם במדי ויסלה קראקוב, הלכה בכל הכוח על ההזדמנות לתפוס אותו ברשת. מליקסון אפילו הודיע שהוא ישחק בנבחרת פולין - אך כעבור מספר ימים, התחרט. לימים, אלי גוטמן זימן אותו לסגל הנבחרת כשהיה שחקן ב"ש - והסאגה הסתיימה.
למען ההגינות, צריך לומר שהיו גם דוגמאות הפוכות. נבחרת ישראל, למשל, ניסתה במשך שנים לגייס לשורותיה את פין עזז - החלוץ שהוא בן לאם ישראלית, וסבו היה נחמיה עזז ז"ל - ששירת בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה. עזז, מצידו, העדיף לייצג את אירלנד שבה חי כל חייו. גם ניקיטה חייקין שיכול היה לשחק בנבחרת ישראל, העדיף לשחק בנבחרת נורווגיה החזקה והפופולרית יותר.
בכלל, נבחרת ישראל מאוד מתקשה לזהות הזדמנויות - גם אצל זרים שהשתקעו כאן. כנראה שאין דוגמא יותר מובהקת לכך מאשר הסיפור של ג`ובאני רוסו - כוכב כדורגל על אמת, זר קרואטי שנחת בישראל והיה מעל הליגה, כולל אליפות בלתי נשכחת והיסטורית עם הפועל חיפה. רוסו חי, התאהב בישראל ורצה מאוד לשחק בנבחרת - אבל כאן הגיעו הרשויות והציבו את המכשול, כולל שר הפנים דאז אלי ישי, שהערימו קשיים.
את האזרחות הישראלית, רוסו קיבל רק אחרי שכבר זומן ע"י אוטו באריץ` המנוח לנבחרת קרואטיה - ולנו רק נותר לדמיין, בכאב, מה היתה עושה נבחרת ישראל עם שחקן עילאי כמו רוסו, בשיא הקריירה שלו, כשהוא חלק מהנבחרת שלנו. גם שחקן כמו גוסטבו בוקולי, למשל, קיבל את האזרחות הישראלית שלו כשהיה בן 36 - והיה קרוב מדי לפרישה, למרות שחי בישראל, השתקע בה והיה ישראלי לכל דבר.
וזוהי עיקר הטענה שלי: נבחרת ישראל, וההתאחדות הישראלית, צריכים להוריד קצת מהאגו שלהם. כן, במציאות שבה לכדורגלנים מכל העולם יש אפשרות לייצג את הנבחרת שהם רוצים - אנחנו צריכים ללכת לקראת השחקנים. להציע להם לשחק בנבחרת, אפילו להבטיח להם מעמד מיוחד - כדי שיהיו בנבחרת שלנו ולא בנבחרת אחרת.
אבל יש גם טענה רחבה יותר - והיא נוגעת לישראל במישור הלאומי שלה. כן, אנחנו צריכים לאזרח שחקנים שיכולים לעזור לנבחרת ישראל - גם אם הם לא אזרחי העשור. השיקול צריך להיות הרבה יותר פרקטי ופחות רגשי: שחקן שמעוניין לשחק בנבחרת ישראל, ויש טכנית את הדרך להפוך אותו לישראלי, צריך לקבל אזרחות. התרומה שלו לנבחרת ישראל (בכדורגל או בכדורסל) ולספורט הישראלי תהיה שווה הרבה יותר מכל מס שהוא ישלם.
הכדורסלן לורנזו בראון, ששיחק בעבר במכבי תל אביב והיום בהפועל ירושלים, לא היה בספרד מעולם - אבל קיבל אזרחות ספרדית, ייצג את הנבחרת שלהם בגאווה ואפילו סידר לה זכייה ביורובאסקט. כנראה שגם צ`וקואמקה לא בדיוק ידע על ההיסטוריה האוסטרו-הונגרית לפני שייצג את אוסטריה. נראה לי שלאוסטרים אין בעיה עם זה; כל עוד הוא מבשל וכובש במדי הנבחרת, הוא תורם לא פחות מאף אזרח - ואולי אפילו יותר מחלקם.
גם כדורגלנים יהודים שמשחקים סביב העולם, כמו המקרה של האחים יאקובישווילי - השוער ארון והבלם אנטל - הם שחקנים שכדאי לבדוק את מצבם, להיות פרו אקטיביים (כמו במקרה של עיסאת ונבחרת רומניה) - ולמצות כל הזדמנות שיחזקו כאן את הסגל.
נבחרת ישראל וההתאחדות הישראלית צריכים לעשות כל שביכולתם כדי שהנבחרת תהיה חזקה. לא רק בזימון השחקנים הטובים ביותר שקיימים, אלא גם בהגדלת העוגה - בזיהוי שחקנים יהודיים שרוצים לשחק בנבחרת, ובאזרוח שחקנים שחיים כאן כישראלים לכל דבר ויכולים לתרום מקצועית. כל עוד אנחנו לא עושים את זה, כנראה שנגזר עלינו להמשיך להסתכל על המסך בייאוש - ולראות את הנבחרת, שוב, מפשלת על הדשא.
