מצע הספורט שכל מפלגה צריכה לאמץ
אף אחת לא מדברת על זה: המהלכים שצריכים לבוא מהפוליטיקאים. דעה
פורסם:
ברור לי שיש כאן שאלות של ביטחון, כלכלה, דת ומדינה. גם לי יש עליהן דעות. אבל אני קורא את ההבטחות, שומע את הנאומים ומחכה שמישהו יציע לי גם מצע ספורט שאפשר להתווכח עליו ברצינות. עד עכשיו לא מצאתי מפלגה שטרחה להפוך את הנושא הזה לסיבה שבגללה אבחר בה.
אז הנה המצע שלי. אפשר להעתיק. אפילו בלי קרדיט, בתנאי שמישהו יתחיל לבצע.
הסעיף הראשון הוא מאבק מתוקצב להחזרת המשחקים הבינלאומיים לישראל. אני רוצה מדינה שמוכנה להשקיע כסף כדי לשנות את המציאות: לקיים כאן שורה של משחקי ראווה בינלאומיים, להזמין כוכבי ספורט, להביא משלחות וליצור רצף של אירועים. יעלה כמה שיעלה להביא אותם לכאן. כשאפשר לקיים אירוע בבטחה, צריך שיהיה מי שיעבוד כדי שהוא יקרה, ומי שישלם עליו. לכל ביקור כזה יש ערך מקצועי, ציבורי והסברתי. המאבק הזה ראוי לתקציב ממשלתי ולמי שקם בבוקר כדי לקדם אותו.
הסעיף השני הוא חקיקה שתעשה סדר בספורט הישראלי. חוק ספורט שיגדיר בצורה ברורה את הסמכויות, את ההליכים ואת הגבולות של כל טריבונל ספורטיבי. מי רשאי להחליט מה, מתי אפשר לערער, אילו עונשים אפשר להטיל ומה אי אפשר לשנות תוך כדי תנועה. תמיד יהיו מחלוקות ותמיד יהיה צורך בפרשנות. אבל צריך לצמצם ככל האפשר את המרחב שבו ניסוח עמום או תרגיל משפטי הופכים לכלי שמכריע תחרות. קבוצה ואוהד צריכים לדעת מהם הכללים לפני שהעונה מתחילה.
הסעיף השלישי ירגיז לא מעט אנשים: איסור על עיריות לתמוך בקבוצות בוגרים מקצועניות. אני רוצה שהכסף העירוני יגיע למגרשים בשכונות, למתקנים פתוחים, למאמנים ולילדים. שקבוצה בוגרת תבנה תקציב על בעלים, קהל, חסויות והכנסות. עירייה צריכה להבטיח שלילדה בת עשר יהיה איפה להתאמן. מימון משכורתו של שחקן בקבוצה מקצוענית צריך להיות באחריות המועדון.
ומכאן צריך לעבור לבחירה לאומית: שישה ענפי ליבה, ובהם כדורגל, כדורסל, ג’ודו ושייט. את שני הענפים הנוספים צריך לבחור בתהליך מקצועי, לפי השתתפות, פוטנציאל הישגי ותשתיות. הבחירה תחייב תכנית ארוכת טווח, מתקנים, הכשרת מאמנים ומסלול התפתחות לספורטאים. יתר הענפים ימשיכו לקבל תמיכה, אבל בשישה האלה המדינה תתחייב לבנות עומק ולהימדד על התוצאה לאורך שנים.
בתכנית הזאת יהיו גם אצטדיון לאומי של 60 אלף מקומות וארנה לאומית של 20 אלף. עם מיקום נגיש, תחבורה ציבורית ותכנית הפעלה כלכלית, ועם לוחות זמנים שאפשר לעקוב אחריהם. מתקנים שיוכלו לארח משחקי נבחרות, גמרים ואירועים בינלאומיים גדולים, ולתת לקהל חוויה שמצדיקה את הזמן ואת הכסף שהוא משקיע. פרויקט כזה צריך להתחיל בהחלטה ולהסתיים בפתיחת שערים.
אבל את ההשקעה החשובה ביותר צריך לעשות הרבה לפני שמישהו עולה לשחק באצטדיון הלאומי. אני רוצה מהפכה באקדמיות לנוער באמצעות תכנית מאצ’ינג: המדינה תשקיע שקל על כל שקל שמושקע באקדמיה מאושרת. הכסף יותנה בסטנדרטים של אימון, לימודים, רפואה, תזונה והגנה על הילדים, וילווה בבקרה. צריך גם מסלול תמיכה מוגדל למקומות שמתקשים לגייס את השקל הראשון, כדי שהתכנית הזאת תרחיב הזדמנויות בכל הארץ.
לצד זה, חוק שיחייב השקעה ציבורית שווה בנשים ובגברים בכל הענפים. בתקציבים, במתקנים, בשעות האימון ובתנאים המקצועיים. ילדה שרוצה לשחק צריכה לקבל הזדמנות שווה להתפתח. זו צריכה להיות חובה תקציבית שאפשר לבדוק, עם גורם שאחראי לתקן פערים.
אני רוצה גם פרויקטור לפיתוח הספורט בחברה הערבית ובחברה החרדית, עם תקציב משמעותי וסמכות לעבוד מול הרשויות, בתי הספר והאיגודים. לכל חברה יש צרכים וחסמים משלה, ולכן נדרשות תכניות מותאמות. המבחן יהיה פשוט: כמה ילדים וילדות הצטרפו לפעילות, כמה מתקנים נפתחו וכמה מאמנים הוכשרו. ההתקדמות צריכה להימדד בשטח.
עוד סעיף יהיה הקמת צוות בין־משרדי קבוע לטיפול באזרוח ספורטאים ובהסדרת מעמדם של שחקנים שגדלו בישראל כבני מהגרים וחסרים תעודה או מעמד מוסדר. אלה סוגיות שונות, שדורשות מסלולים ברורים וקריטריונים פומביים. ילד שגדל כאן צריך לדעת מה נדרש ממנו ומה עתידו. מועדון צריך לדעת למי פונים וכמה זמן אמור להימשך הטיפול. מדינה מסוגלת לקבוע הליך מסודר ולהתחייב לתשובה.
וכן, אני רוצה להחזיר את שבת של כדורגל. מחזור שיש לו לב ברור, כמה משחקים במקביל, שעה שאפשר לתכנן סביבה מפגש עם חברים וחוויה משפחתית ביציע. צריך לבנות את ההסדר תוך התחשבות בשומרי שבת ובצורכי השידור, ולדאוג גם לדרך להגיע למגרש ולחזור ממנו. ללוח המשחקים יש תפקיד בבניית תרבות וביצירת הרגל. הייתי רוצה שמישהו ייתן גם לזה משקל.
ולבסוף, הכרה בהשקעה במועדוני ספורט לצורכי מס, במסגרת מוגדרת ומבוקרת. המדינה צריכה לעודד כסף פרטי שמגיע לספורט, עם תקרות, שקיפות ותנאים שמתגמלים במיוחד השקעה בנוער, בתשתיות ובפעילות בקהילה. מי שמשקיע ומייצר ערך ציבורי צריך לקבל תמריץ להמשיך.
אפשר להתווכח על כל סעיף כאן. על העלות, על סדר הביצוע, על ענפי הליבה ועל החלוקה בין אחריות ממשלתית לפרטית. הייתי שמח מאוד לוויכוח כזה. הוא יחייב מישהו להגיע עם מספרים, להסביר על מה הוא מוכן להתחייב ולהגיד גם על מה הוא מוותר.
זה מה שחסר לי: מפלגה שתבקש את הקול שלי באמצעות תכנית ספורט רצינית, ותסכים שאבדוק מה עשתה איתו. בינתיים, כתבתי לה את המצע. עכשיו שמישהו יטרח לקחת אותו ברצינות.
אבל את ההשקעה החשובה ביותר צריך לעשות הרבה לפני שמישהו עולה לשחק באצטדיון הלאומי. אני רוצה מהפכה באקדמיות לנוער באמצעות תכנית מאצ’ינג: המדינה תשקיע שקל על כל שקל שמושקע באקדמיה מאושרת. הכסף יותנה בסטנדרטים של אימון, לימודים, רפואה, תזונה והגנה על הילדים, וילווה בבקרה. צריך גם מסלול תמיכה מוגדל למקומות שמתקשים לגייס את השקל הראשון, כדי שהתכנית הזאת תרחיב הזדמנויות בכל הארץ.
לצד זה, חוק שיחייב השקעה ציבורית שווה בנשים ובגברים בכל הענפים. בתקציבים, במתקנים, בשעות האימון ובתנאים המקצועיים. ילדה שרוצה לשחק צריכה לקבל הזדמנות שווה להתפתח. זו צריכה להיות חובה תקציבית שאפשר לבדוק, עם גורם שאחראי לתקן פערים.
אני רוצה גם פרויקטור לפיתוח הספורט בחברה הערבית ובחברה החרדית, עם תקציב משמעותי וסמכות לעבוד מול הרשויות, בתי הספר והאיגודים. לכל חברה יש צרכים וחסמים משלה, ולכן נדרשות תכניות מותאמות. המבחן יהיה פשוט: כמה ילדים וילדות הצטרפו לפעילות, כמה מתקנים נפתחו וכמה מאמנים הוכשרו. ההתקדמות צריכה להימדד בשטח.
עוד סעיף יהיה הקמת צוות בין־משרדי קבוע לטיפול באזרוח ספורטאים ובהסדרת מעמדם של שחקנים שגדלו בישראל כבני מהגרים וחסרים תעודה או מעמד מוסדר. אלה סוגיות שונות, שדורשות מסלולים ברורים וקריטריונים פומביים. ילד שגדל כאן צריך לדעת מה נדרש ממנו ומה עתידו. מועדון צריך לדעת למי פונים וכמה זמן אמור להימשך הטיפול. מדינה מסוגלת לקבוע הליך מסודר ולהתחייב לתשובה.
וכן, אני רוצה להחזיר את שבת של כדורגל. מחזור שיש לו לב ברור, כמה משחקים במקביל, שעה שאפשר לתכנן סביבה מפגש עם חברים וחוויה משפחתית ביציע. צריך לבנות את ההסדר תוך התחשבות בשומרי שבת ובצורכי השידור, ולדאוג גם לדרך להגיע למגרש ולחזור ממנו. ללוח המשחקים יש תפקיד בבניית תרבות וביצירת הרגל. הייתי רוצה שמישהו ייתן גם לזה משקל.
ולבסוף, הכרה בהשקעה במועדוני ספורט לצורכי מס, במסגרת מוגדרת ומבוקרת. המדינה צריכה לעודד כסף פרטי שמגיע לספורט, עם תקרות, שקיפות ותנאים שמתגמלים במיוחד השקעה בנוער, בתשתיות ובפעילות בקהילה. מי שמשקיע ומייצר ערך ציבורי צריך לקבל תמריץ להמשיך.
אפשר להתווכח על כל סעיף כאן. על העלות, על סדר הביצוע, על ענפי הליבה ועל החלוקה בין אחריות ממשלתית לפרטית. הייתי שמח מאוד לוויכוח כזה. הוא יחייב מישהו להגיע עם מספרים, להסביר על מה הוא מוכן להתחייב ולהגיד גם על מה הוא מוותר.
זה מה שחסר לי: מפלגה שתבקש את הקול שלי באמצעות תכנית ספורט רצינית, ותסכים שאבדוק מה עשתה איתו. בינתיים, כתבתי לה את המצע. עכשיו שמישהו יטרח לקחת אותו ברצינות.
מצאתם טעות לשון?