לא מסתפק בסגנות: ברק יצחקי מבין מה שאנחנו לא

(סיכום השבת מוגש בחסות נועם בתן ו"מישל", השיר שייצג אותנו אמש באירוויזיון)

1. בית"ר - משוגעת גדולה. בכדורגל בכלל, ובטח בתצורתו הישראלית, יש רצון מאוד גדול בשורה התחתונה. כל מתבונני הכדורגל, בסופו של דבר, מחפשים סטייטמנט - הצהרה, משהו חד וברור שאותו אפשר לקבוע בנחרצות. אבל לפעמים, המציאות הרבה פחות נחרצת - קחו למשל את מאבק האליפות. התחושה היא שכל סביבת הכדורגל רק מחכה לשים סוף למאבק - לסגור את הסיפור, ולתת את הצלחת להפועל ב"ש.

אחרי הניצחון שלהם על מכבי חיפה, ואחרי התיקו שלהם בטדי, ובסוף גם אחרי הניצחון שלהם בשישי מול הפועל ת"א - כולם כבר תפרו את החליפות וקשרו את הכתרים וסגרו את הסיפור. הגענו לסוף הסרט - ורק לבית"ר ירושלים אף אחד לא הודיע. היא, משוגעת שכמוה, מסרבת להיכנע וליישר קו - ונשארת בחיים, לפחות עד שסטטיסטית המשימה של האליפות תהיה בלתי אפשרית.

וכשמדברים על הקאמבקים הגדולים של בית"ר, אולי כדי לייחס את זה פחות למזל - ויותר למי שגורם לזה לקרות. לברק יצחקי. יצחקי הוא לא מאמן מושלם, וכמובן שהוא עושה טעויות - אבל בסופו של דבר, בדבר אחד הוא מתעלה (בעיניי) על כל מאמני הליגה, והיא היכולת שלו להסתגל לשינויים ולהגיב אליהם.

לא תמיד הלוגיקה של יצחקי תהיה מובנת לנו, כמתבוננים מהצד - אבל כנראה שהוא מבין משהו שאנחנו לא. גם ההחלטות שלו להוציא את הכוכבים שלו - נראות לנו מוזר בהתחלה, אבל בסוף משתלמות. אמש, נגד מכבי ת"א - הוא הכניס למשחק את דור מיכה, את גונסאלס ואת טימוטי מוזי. מיכה (שזוכה לתת ייצוג) שינה את המשחק, גונסאלס בישל ומוזי הבקיע את שער הניצחון. וכאלה מקרים ראינו לאורך כל העונה. מה שמהווה שיעור קטן בצניעות עבור כולנו. אולי, בסוף, עם כל החוכמה שלכאורה יש לנו - יצחקי עוד ייצא החכם מכולם.

2. ב"ש - אני קם ונופל. עוד לפני הטוויסט הנוסף שקיבלנו אתמול, שלשום ראינו את הפועל באר שבע בעוד מפגן של ווינריות. גם הפעם, לא ממש הלך לה - היא נאבקה, וניסתה, ודי העלתה חרס בניסיונות ההתקפיים. ואז, משום מקום, הגיע הגיבור הלא צפוי שלה. מירכתי הסגל, משולי הספסל, הוא שלף את הגופייה מספר 13 שהפך לגלימת סופרמן. אופיר דוידזאדה. אופיר פאקינג דוידזאדה.