השנים האחרונות הן לא קלות מבחינת ישראל, ובוודאי מבחינת הספורט הישראלי. המלחמה שפרצה כאן לפני שנתיים וחצי נתנה את אותותיה על כל תחום - וגם חלקת האלוהים שלנו נפגעה. ממשחקי ספורט שמתקיימים מחוץ לישראל, דרך אווירה עוינת לספורטאים שלנו בחו"ל ועד למתחים כאן בתוך הארץ.
אבל גם לפני השנים הקשות הללו, הנפש הישראלית תמיד חיפשה נחמה וסיבות לגאווה. מחפשים בנרות סיבות לשמוח, גם כשלא תמיד יש על מה. הספורט שלנו לא משופע בהישגים, וכל הישג כזה נחגג כגדול - גם על ידי הקהל הרחב, וגם על ידי התקשורת. תשאלו את אהבת השם גורדון.
אבל גם לפני השנים הקשות הללו, הנפש הישראלית תמיד חיפשה נחמה וסיבות לגאווה. מחפשים בנרות סיבות לשמוח, גם כשלא תמיד יש על מה. הספורט שלנו לא משופע בהישגים, וכל הישג כזה נחגג כגדול - גם על ידי הקהל הרחב, וגם על ידי התקשורת. תשאלו את אהבת השם גורדון.
שלא תבינו לא נכון: מאוד חשוב לגדל שחקנים צעירים. קבוצות שיכולות לגדל כישרונות מרוויחות בכל אספקט - גם שחקנים טובים שיעלו לבוגרים והם תוצרת בית, גם אפשרות למכירה שתניב לה נכסים כלכליים בעתיד (ע"ע אוסקר גלוך וענאן חלאיילי), ובאופן כללי חשוב שיהיו לקהל דמויות שאפשר להתחבר אליהם ושמזוהות עם המועדון.
אבל בישראל, איכשהו, לקחו את הרצון הזה בחיפוש אחר העתיד - וכמו בהרבה תחומים, הגזימו איתו. לאללה. בכל שנה, אנחנו בונים על נבחרות נוער ונערים לא בתור פיתוח - אלא בתור הדבר עצמו. ושלא תטעו, היה מאוד כיף לראות את נבחרת הנוער שלנו בכדורגל מגיעה לגמר אליפות אירופה (2022) או לחצי גמר המונדיאליטו (2023). גם הזכיות של נבחרת העתודה באליפויות אירופה בכדורסל (כולל הזכייה ההיא בתל אביב של קיץ 2019) היו תענוג.
אבל הנה מושכלת יסוד שנדמה שקצת שכחנו: תארים בנוער זה לא חשוב באמת. ברור שקבוצה, לא משנה באיזה ענף ובאיזה גיל, צריכה לעלות כדי לנצח - ובטח שלאליפות יבשתית או עולמית יש ערך, לא משנה באיזה רמה היא משוחקת. אבל קבוצות ונבחרות נוער הן אמצעי בלבד למען המטרה הגדולה - והיא העלאת שחקנים לבוגרים. יצירת שחקנים טובים ואיכותיים, שיוכלו למלא את השורות של הנבחרת הבוגרת/הקבוצה הבכירה בעתיד. ותו לא.
קחו, לדוגמא, את מכבי חיפה. השבוע תפס את הכותרות המשחק של קבוצת הנוער שלהם בשמינית גמר ליגת האלופות. וזה אכן היה הישג יפה - היה כיף לראות את הצעירים האלה מכניעים את ברצלונה החזקה או נותנים פייט לאתלטיקו מדריד - שני מועדוני פאר עולמיים. אבל בשם הכיף הזה, מכבי חיפה פגעה בעצמה כמועדון. נבות רטנר וינון פיינגזיכט, שני שחקנים שהעונה הצטרפו לבוגרים והפכו אפילו לשחקני הרכב, לא צריכים לרדת לנוער בשביל אף משחק - גם אם הוא "יוקרתי" לכאורה. זו טעות שעלולה לפגוע בחיפה בעתיד.
רטנר ספציפית הוא אבן בוחן מעניינת לשגעת שיש לנו סביב קבוצות נוער והישגים שם - מדובר בשחקן שקיבל את ההזדמנות במכבי חיפה, הודות לפציעות של שחקני קישור בכירים ממנו (עלי מוחמד ואיתן אזולאי). הוא תפס מקום בהרכב ולכל הדעות היה מצוין. מועדון בריא, שעובד נכון, היה ממשיך ומשלב אותו בבוגרים - בידיעה שכל דקה שהוא ישחק ברמה הכי גבוהה של הכדורגל שלנו רק תחשל אותו. אבל מכבי חיפה רוצה "לעשות היסטוריה" בטורניר לא חשוב - ולכן זרקה את רטנר מהבוגרים חזרה לנוער, בשביל משחק שאולי משך תשומת לב בישראל (שכאמור, רעבה להישגים), אבל לא מעניין אף אחד מחוץ ללבנט.
וכל זה, אסור לשכוח, כשלמכבי חיפה יש עוד המון על מה להיאבק העונה. היא צריכה לסיים במקום שמוביל לאירופה, יש לה חצי גמר גביע (ועוד נגד מכבי תל אביב) - זו לא קבוצה שכבר "אין לה על מה לשחק" ויכולה לוותר על שחקנים משמעותיים או לסכן אותם. נבות רטנר הוא לא רק שחקן מצוין - הוא נכס למועדון שנים קדימה. זה שחקן שמכבי חיפה צריכה לבנות עליו ולפתח אותו בקצב הנכון. לשחק שלושה משחקים בשבוע, כשבכולם (כנראה) הוא ישחק תשעים דקות - עלול לשחוק אותו. בטח כשהמטרה מוטלת בספק.
כי בסוף מה שיש כאן זה מועדון שמחפש ספין. זו עונה רעה מאוד של מכבי חיפה. עונה שבה היא נמצאת, נכון למחזור ה-24, במקום החמישי בליגה - ורחוקה 16 נקודות מהמקום הראשון. לכל הדעות, מדובר בחוסר הצלחה - אם לא כישלון של ממש. אז במקום להכיר בכישלון הזה, ולנסות לתקן אותו הלאה - מחפשים משהו אחר, את ה"ביגר אלסוור" (כמאמר יועץ התקשורת מ"מסודרים") - כמו הישג של קבוצת הנוער, שתעיד לכאורה על העוצמה והחוזק של המועדון. היא לא באמת.
אבל זה גדול מקבוצה אחת - ההתעסקות המוגזמת בליגת הנוער, החגיגה של תארים בנוער, היא הסחת דעת מהדבר החשוב באמת. נוער הוא אמצעי ולא מטרה. תופעת "חריגי הגיל" היא אסון לשחקנים שרוצים להתפתח ולהיות יום אחד בבוגרים. בשם הרצון "לקחת אליפות" לא חשובה בנוער או להישאר בליגה שלא מעניינת באמת, לוקחים שחקנים שכבר מתאמנים ומשחקים בבוגרים, ומחזירים אותם בכוח אחורה - לרמה פחות טובה. כל זה כשבעולם, אנחנו רואים שחקני בני 18-19-20 לא רק משחקים בבוגרים, אלא לפעמים גם מובילים קבוצות.
מטרת העל של מועדון כדורגל, או של נבחרת, היא בסופו של דבר השפיץ - הקבוצה הבוגרת שתגיע להישגים ותצליח. משחקי קבוצת הנוער הם הכנה יפה לדבר האמיתי, אבל הם בשום אופן לא הדבר עצמו. ואסור שיהיו. שחקנים טובים ומוכשרים, שמספיק בשלים כדי לשחק בבוגרים - צריכים להיות שם, גם אם לא תמיד ישחקו. כי זו הרמה שאליהם הם יצטרכו, יום אחד, להתרגל. גולים בנוער אולי יביאו היילייטים יפים לקלטת, אבל לא ממש יקדמו את השחקן. ובשביל זה, הרי, התכנסנו.
אם נסכם, בפשטות: שחקני הנוער הם חשובים. צריך לדאוג להם, לשמר אותם וגם לפתח אצלם מצוינות ברמה הטקטית. אבל טקטיקה היא לא אסטרטגיה - ובאסטרטגיה של המועדון (או הנבחרת), הבוגרים קודמים לכל. גם אם לנוער יש משחק שיכול להביא אשליה של תהילה, שתתפוגג ברגע האמת.
וכל זה, אסור לשכוח, כשלמכבי חיפה יש עוד המון על מה להיאבק העונה. היא צריכה לסיים במקום שמוביל לאירופה, יש לה חצי גמר גביע (ועוד נגד מכבי תל אביב) - זו לא קבוצה שכבר "אין לה על מה לשחק" ויכולה לוותר על שחקנים משמעותיים או לסכן אותם. נבות רטנר הוא לא רק שחקן מצוין - הוא נכס למועדון שנים קדימה. זה שחקן שמכבי חיפה צריכה לבנות עליו ולפתח אותו בקצב הנכון. לשחק שלושה משחקים בשבוע, כשבכולם (כנראה) הוא ישחק תשעים דקות - עלול לשחוק אותו. בטח כשהמטרה מוטלת בספק.
כי בסוף מה שיש כאן זה מועדון שמחפש ספין. זו עונה רעה מאוד של מכבי חיפה. עונה שבה היא נמצאת, נכון למחזור ה-24, במקום החמישי בליגה - ורחוקה 16 נקודות מהמקום הראשון. לכל הדעות, מדובר בחוסר הצלחה - אם לא כישלון של ממש. אז במקום להכיר בכישלון הזה, ולנסות לתקן אותו הלאה - מחפשים משהו אחר, את ה"ביגר אלסוור" (כמאמר יועץ התקשורת מ"מסודרים") - כמו הישג של קבוצת הנוער, שתעיד לכאורה על העוצמה והחוזק של המועדון. היא לא באמת.
אבל זה גדול מקבוצה אחת - ההתעסקות המוגזמת בליגת הנוער, החגיגה של תארים בנוער, היא הסחת דעת מהדבר החשוב באמת. נוער הוא אמצעי ולא מטרה. תופעת "חריגי הגיל" היא אסון לשחקנים שרוצים להתפתח ולהיות יום אחד בבוגרים. בשם הרצון "לקחת אליפות" לא חשובה בנוער או להישאר בליגה שלא מעניינת באמת, לוקחים שחקנים שכבר מתאמנים ומשחקים בבוגרים, ומחזירים אותם בכוח אחורה - לרמה פחות טובה. כל זה כשבעולם, אנחנו רואים שחקני בני 18-19-20 לא רק משחקים בבוגרים, אלא לפעמים גם מובילים קבוצות.
מטרת העל של מועדון כדורגל, או של נבחרת, היא בסופו של דבר השפיץ - הקבוצה הבוגרת שתגיע להישגים ותצליח. משחקי קבוצת הנוער הם הכנה יפה לדבר האמיתי, אבל הם בשום אופן לא הדבר עצמו. ואסור שיהיו. שחקנים טובים ומוכשרים, שמספיק בשלים כדי לשחק בבוגרים - צריכים להיות שם, גם אם לא תמיד ישחקו. כי זו הרמה שאליהם הם יצטרכו, יום אחד, להתרגל. גולים בנוער אולי יביאו היילייטים יפים לקלטת, אבל לא ממש יקדמו את השחקן. ובשביל זה, הרי, התכנסנו.
אם נסכם, בפשטות: שחקני הנוער הם חשובים. צריך לדאוג להם, לשמר אותם וגם לפתח אצלם מצוינות ברמה הטקטית. אבל טקטיקה היא לא אסטרטגיה - ובאסטרטגיה של המועדון (או הנבחרת), הבוגרים קודמים לכל. גם אם לנוער יש משחק שיכול להביא אשליה של תהילה, שתתפוגג ברגע האמת.
