ומה היתה הטענה שלהם? בגדול, היא טענה שהעלאת מספר הזרים תפגע בהכרח בשחקן הישראלי - היא תאפשר פחות הזדמנויות לשחקנים המקומיים, ותתן יותר במה לזרים שיו"ר ארגון השחקנים, ניר אלון, הגדיר במאי 2025, בראשית הדיון, ככאלה שאיכותם "לא הייתה גבוהה יותר מהשחקנים המקומיים, ולעיתים אף נמוכה יותר". בקיצור, הרבה זרים גרועים והרבה ישראלים שיושבים על הספסל - ואין זהות.
זמן טוב לנפץ את המיתוס שאפשר להגדיר אותו בשתי מילים - "זרים לכדורגל". הצורך האובססיבי שלנו, כישראלים, להסתכל על הזרים כאיום (כאלה שבאים לקחת לנו עבודה או את המשבצת בהרכב) ולא כהזדמנות להשתפר או להרים את הרמה שלהם מול הרף הגבוה שהזרים מציבים.
חצי שנה עברה מאז שעלתה כמות הזרים, וזה אמנם לא זמן ארוך מדי - אבל כן מספיק מדד ראשון לגבי הליגה. קודם כל, האם הזרים החדשים שהגיעו לא איכותיים? קשה להגיד את זה, לאור העובדה שבטבלת מלך השערים שלושה מעשרת הכובשים הטובים ביותר הם זרים (אדריאן אוגריסה מק"ש, ג`אבון איסט מהפועל חיפה וטריבנטה סטיוארט ממכבי חיפה).
כמו כן, כמעט בכל קבוצה אפשר לראות זרים מצוינים בלב עמוד השדרה שלה - השיפור המתמיד של בית"ר ירושלים נובע בעיקר בשל שני בלמים זרים מוצלחים שהיא הביאה (קרבאלי וגדראני), ההצלחה של הפועל פ"ת מגיעה כמעט אך ורק בגלל זרים טובים שנחתו אצלה (קליי, סונגה, קוסטה - וגם ג`וסלין טאבי, שכעת נמכר לסנדרלנד בסכום גבוה). הפועל ת"א מתברכת בשלושה זרים טובים, מכבי חיפה בחרה זרים מצוין (ואז אזרחה אותם) וזה נמשך ונמשך.
ואפשר להמשיך ולציין את הזרים הטובים שנפרשים לאורך כל הליגה - לויזוס לויזו, אנדריאן קרייב, מתיאוס דאבו, כולם זרים שהגיעו השנה והוכיחו את עצמם בגדול בליגה הבכירה. כלומר, מי שנתן אמון והשקיע בזרים שלו - הרוויח. כך שהטענה שאיכות הזרים נמוכה יותר משל הישראלים - די מתבטלת.
מנגד, האם ההזדמנות של הישראלים נפגעה? לא ממש. לכל הקבוצות הללו, לצד הזרים האיכותיים והדומיננטיים, עדיין יש מספיק שחקנים ישראלים טובים ואיכותיים. למרות שיש רק 11 שחקנים בהרכב, זה לא באמת משחק סכום אפס - שבו כשהזרים משחקים, הישראלים לא. מי שטוב לאורך זמן, בסופו של דבר מצליח להשתחל להרכב ללא קשר לתעודת הזהות שלו.
הדוגמא המצוינת לכך היא גיא מלמד - שבתחילת העונה ראה ספסל במכבי חיפה (אפילו היה בשולי הסגל), אבל חיכה להזדמנות שלו, נכנס להרכב, הבקיע שערים ומאז לא יצא ממנו. טריבנטה סטיוארט היקר והמוערך מבלה בזמן האחרון על הספסל.
גם בית"ר ירושלים הביאה מגן שמאלי סנגלי בדמותו של אריאל מנדי, שאיבד את המקום בהרכב לטובת ירדן כהן - שרושם עונת פריצה יוצאת מן הכלל. הישראלים הטובים לא זקוקים לחוקים מחמיאים, או לכל מיני מגבלות סטייל הכדורסל. הם יודעים לסלול את הדרך שלהם להרכב לבד - עם שישה זרים, עם שמונה זרים או בלי מגבלה כלל. הליגה שלנו מפוצצת בזרים טובים - אבל גם בישראלים שמראים יכולת נהדרת (מסתיו טוריאל של הפועל ת"א, דרך ירדן שועה של בית"ר - ועל דן ביטון באמת שלא צריך להרחיב את הדיבור).
וגם טענת הזהות נשמעה - הטענה לפיה אוהדי הכדורגל הישראלי יתקשו להזדהות עם כ"כ הרבה זרים. ובכן, את הטענה הזאת הכי קל להפריך - פשוט באמצעות מבט על היציעים המפוצצים מקהל. כי רמת ההזדהות של האוהדים עם הקבוצה שלהם רק עולה. בסופו של דבר, אוהדים לא מחפשים "מישהו להזדהות איתו" - אלא מישהו לנצח איתו. וכל עוד הקבוצה מנצחת ואיכותית, הם יהיו שם בהמוניהם.
הוכח כבר שזרים טובים ומחוברים יכולים להתחבר ולכבוש לבבות של אוהדים לא פחות, ולפעמים הרבה יותר מישראלים. מאלכסנדר אובארוב, שבא לפה כזר והפך להכי ישראלי, דרך ג`ובאני רוסו שתוך חמש דקות התחיל להריץ דאחקות כאילו הוא נולד פה, סטפן שאלוי שעד היום נמצא בלב של כל אוהד בית"ר ועד צ`ארון שרי - שאוהדי מכבי חיפה מחוברים אליו בלב ובנפש, לא פחות מאשר לישראלים ששיחקו לידו.
בקיצור - המציאות הוכיחה שההספדים לגבי העלאת הזרים והשפעתה על הליגה היו מוקדמים. לא קיבלנו כאן ליגה של "זרים בלבד", לא אבדו הזדמנויות לישראלים (אולי רק לכאלה שלא מספיק טובים כדי להיות בליגת העל), והקהל לא התרחק מהמוצר. מה שקיבלנו מהעלאת כמות הזרים המותרת היא ליגה טובה יותר - איכותית, מעניינת, מלאה בסיפורים ובשחקנים - ישראלים וזרים - שפורצים קדימה. ובמילים אחרות: לכדורגל יש אחלה דרכים לכתוב את עצמו. הוא לא צריך שתגבילו אותו. תנו לספורט לנצח.
מנגד, האם ההזדמנות של הישראלים נפגעה? לא ממש. לכל הקבוצות הללו, לצד הזרים האיכותיים והדומיננטיים, עדיין יש מספיק שחקנים ישראלים טובים ואיכותיים. למרות שיש רק 11 שחקנים בהרכב, זה לא באמת משחק סכום אפס - שבו כשהזרים משחקים, הישראלים לא. מי שטוב לאורך זמן, בסופו של דבר מצליח להשתחל להרכב ללא קשר לתעודת הזהות שלו.
הדוגמא המצוינת לכך היא גיא מלמד - שבתחילת העונה ראה ספסל במכבי חיפה (אפילו היה בשולי הסגל), אבל חיכה להזדמנות שלו, נכנס להרכב, הבקיע שערים ומאז לא יצא ממנו. טריבנטה סטיוארט היקר והמוערך מבלה בזמן האחרון על הספסל.
גם בית"ר ירושלים הביאה מגן שמאלי סנגלי בדמותו של אריאל מנדי, שאיבד את המקום בהרכב לטובת ירדן כהן - שרושם עונת פריצה יוצאת מן הכלל. הישראלים הטובים לא זקוקים לחוקים מחמיאים, או לכל מיני מגבלות סטייל הכדורסל. הם יודעים לסלול את הדרך שלהם להרכב לבד - עם שישה זרים, עם שמונה זרים או בלי מגבלה כלל. הליגה שלנו מפוצצת בזרים טובים - אבל גם בישראלים שמראים יכולת נהדרת (מסתיו טוריאל של הפועל ת"א, דרך ירדן שועה של בית"ר - ועל דן ביטון באמת שלא צריך להרחיב את הדיבור).
וגם טענת הזהות נשמעה - הטענה לפיה אוהדי הכדורגל הישראלי יתקשו להזדהות עם כ"כ הרבה זרים. ובכן, את הטענה הזאת הכי קל להפריך - פשוט באמצעות מבט על היציעים המפוצצים מקהל. כי רמת ההזדהות של האוהדים עם הקבוצה שלהם רק עולה. בסופו של דבר, אוהדים לא מחפשים "מישהו להזדהות איתו" - אלא מישהו לנצח איתו. וכל עוד הקבוצה מנצחת ואיכותית, הם יהיו שם בהמוניהם.
הוכח כבר שזרים טובים ומחוברים יכולים להתחבר ולכבוש לבבות של אוהדים לא פחות, ולפעמים הרבה יותר מישראלים. מאלכסנדר אובארוב, שבא לפה כזר והפך להכי ישראלי, דרך ג`ובאני רוסו שתוך חמש דקות התחיל להריץ דאחקות כאילו הוא נולד פה, סטפן שאלוי שעד היום נמצא בלב של כל אוהד בית"ר ועד צ`ארון שרי - שאוהדי מכבי חיפה מחוברים אליו בלב ובנפש, לא פחות מאשר לישראלים ששיחקו לידו.
בקיצור - המציאות הוכיחה שההספדים לגבי העלאת הזרים והשפעתה על הליגה היו מוקדמים. לא קיבלנו כאן ליגה של "זרים בלבד", לא אבדו הזדמנויות לישראלים (אולי רק לכאלה שלא מספיק טובים כדי להיות בליגת העל), והקהל לא התרחק מהמוצר. מה שקיבלנו מהעלאת כמות הזרים המותרת היא ליגה טובה יותר - איכותית, מעניינת, מלאה בסיפורים ובשחקנים - ישראלים וזרים - שפורצים קדימה. ובמילים אחרות: לכדורגל יש אחלה דרכים לכתוב את עצמו. הוא לא צריך שתגבילו אותו. תנו לספורט לנצח.
