הלהיט הכי גדול ממנו בוצע ע"י אריאל זילבר. הוא נקרא "בדיעבד" - ושורת המחץ שלו היתה: "אה וואלה, מסתבר / הגורל לא חבר / מה שכאן בטוח, באופן מחודד / כולם פה גאונים בדיעבד". וזה כמובן נכון לגבי החברה האנושית כולה - לכולנו יש את היכולת הזאת לשפוט דברים אחרי שהם קרו, ולדעת טוב יותר מה היה צריך לעשות בזמן אמת. זה כבר זכה לכינוי "חוכמת בדיעבד" - חוכמה שהיא לא כזו גדולה, כי לאחר מעשה כולם הרבה יותר חכמים. גאונים אפילו, אם מקשיבים לזילבר וסנדרסון.
נתחיל בשלב האמת: ברמה הרגשית, מאוד כואב למרות מישהו שגדל או עבר בקבוצה שלך - מצליח מאוד במקום אחר. בטח אם זה קורה במשחק מולך (כמו שקרה לאוהדי מכבי חיפה עם זיו בן שימול, שכבש נגדם שער ניצחון במדי בית"ר ירושלים). התחושה המתסכלת של לראות כישרון שלכאורה המועדון שלך הצמיח, וקבוצה אחרת קוטפת את הפירות - היא דיסוננס לא קטן, ויש סיבה שהוא מעורר תסכול. אבל האמת הפשוטה היא שהתסכול הזה, ברוב המקרים, לא מוצדק.
כי הצלחה, בסוף, היא דבר אינדיבידואלי. היא דבר שתלוי בהרבה מאוד משתנים, שלא כולם תלויים בשחקן באותו רגע. וכדי שתהיה הצלחה, המון דברים צריכים להתחבר - לפעמים דברים שאין לקבוצה בהכרח שליטה עליהם. חוסר מזל, פציעות, תנאים משפחתיים או חברתיים או סתם תקופה לא טובה בקריירה - יכולים להביא למצב שבו שחקן לא מממש את הפוטנציאל הגלום בו. זה לא בהכרח מעיד או מגדיר אותם - זה פשוט המצב. אמרו פעם ש"משנה מקום, משנה מזל" (סנדרסון אפילו כתב על זה שיר) - במקרים רבים שינוי מקום יכול להביא גם לשינוי בתוצאות.
הדוגמא המובהקת לכך היא, כמובן, דן ביטון. הקשר הצעיר (שאגב, נולד בבאר שבע) היה במכבי תל אביב תקופה די רצינית - אבל הדברים לא התחברו. ביטון עצמו שיחק רק לפעמים (תמיד היו למאמנים אלטרנטיבות טובות יותר בעמדות שלו), ולא סיפק מופעי התעלות מרשימים (למעט מקרים בודדים). במכבי ת"א הוא היה, בפשטות, עוד שחקן סגל בקבוצה טובה ותחרותית. ואז, בספטמבר 2024 הוא חזר לקבוצת נעוריו מב"ש - ואחרי עונה ראשונה שנפתחה ככה ככה (ונגמרה עם פלייאוף מדהים וכמעט אליפות), העונה הוא ללא ספק הכוכב של הקבוצה.
מה השתנה? לא הרבה. ביטון הוא אותו שחקן, ומכבי ת"א לא היתה מערכת שהקשתה על שחקנים להצליח בה. זו פשוט היתה סיטואציה פרטית שבה דברים פחות הלכו והסתדרו. ביטון לא קיבל מקום קבוע בהרכב, ומתישהו נפלט החוצה כדי לחפש אותו במקום אחר - ואז מצא. תחושת ההחמצה מובנת, אבל את הדברים צריכים לשפוט בהתאם לזמן שהם קרו בו - ובזמן אמת, מכבי ת"א לא חשבה שביטון הוא שחקן חשוב עבורה. לסיטואציה שלה, זה לא התאים - לבאר שבע כן, וכך הגיעה ההצלחה של השנה וחצי האחרונות.
לא סתם עיקר הדוגמאות של זעקות "איך ויתרנו עליו" מגיעות בעיקר משני מועדונים - מכבי תל אביב ומכבי חיפה. הסיבה לכך היא שלמועדונים האלה יש מחלקות נוער מעולות, שמייצרות לא מעט שחקנים בכל מחזור. אבל בקבוצת כדורגל, בוודאי כזו תחרותית שרוצה להגיע להישגים, בסופו של דבר המקום מוגבל (בטח עם עליית כמות הזרים המותרת). ופעמים רבות, יהלומים לא מלוטשים כאלה נופלים בין הכיסאות - ואז מצליחים במקום אחר, מה שמוביל לתסכול הגדול. הצלחה בשני המועדונים האלה היא דבר לא פשוט - שדורש הרבה מאמץ וכאמור, הרבה דברים שצריכים להתחבר. ולפעמים, זה פשוט לא מתחבר.
וזה כמובן לא משהו שהמצאנו בישראל - גם צ`לסי, אחד המועדונים הגדולים בעולם, פעם החזיק בשורותיו שני כוכבי פרמייר ליג בהתהוות - מוחמד סלאח וקווין דה בריינה. שניהם אגדות וחברי היכל תהילה, ושניהם שיחקו בצ`לסי אבל לא קיבלו תשומת לב מספקת. ופעמים רבות, העובדה שלא זרחו מיידית שם - עוררה ירידות בדיעבד (מסוג "רק דמיינו מה צ`לסי היתה מרוויחה מהם"). אבל האמת היא כשסלאח ודה בריינה שיחקו בצ`לסי, הם היו במצב נפשי אחר. לפעמים לשחקנים לוקח זמן להתבלט ולפרוח, ולפעמים דברים לא קורים מיד - אלא בהדרגה. וכך, גם סלאח וגם דה בריינה עברו עוד לא מעט תחנות שבהם דברים לא הלכו - עד שהגיעו התחנות של ליברפול ומנצ`סטר סיטי (בהתאמה), וגרמו להם לשגשג.
בקיצור, בסוף - אלה החיים של מועדון כדורגל. חיים שמורכבים בעיקר מהימורים (במובן החוקי של המילה) - קבוצה שמאמינה בשחקן, או לא מאמינה בו, עושה את זה לפי סט נתונים שמונח לפניה בזמן אמת. היא מסתכלת על עלות, מסתכלת על תועלת ומחליטה. ויש מקרים שבהם ההחלטות מתבררות כטעות בדיעבד - אבל עדיף להחליט ולטעות, מאשר לא להחליט בכלל. וחוכמת בדיעבד אולי נשמעת מעולה, בטח כשיש משבר מקצועי והקבוצה לא מנצחת - אבל היא נשארת חוכמה די קטנה. כי הגורל לא חבר, וכולם פה גאונים בדיעבד. צדק, סנדרסון.
