לא ברור אם העונה הזאת של בית"ר ירושלים תיגמר עם אליפות. האמת היא שלפי רוב הסיכויים החומריים, זה כנראה לא יהיה שלה גם השנה. היא עומדת מול יריבה חזקה מאוד, בעונה גדולה משלה ועם בשלות אדירה - הפועל באר שבע ראויה לזכות באליפות, כנראה, יותר מבית"ר. אבל אני לא רוצה לדבר על הצלחת. יכול להיות שהצהובים-שחורים עוד לא במצב להיות אלוף. אני רוצה לדבר על דבר יותר חזק - והוא זכרונות.
כי בסופו של דבר, מה שאנחנו לוקחים איתנו הלאה הוא לא בהכרח תארים. המתכת היא טובה להתאחדות, לארונות, ליצרני הגביעים בצחובוי. מה שאנחנו לוקחים איתנו הלאה זה זכרונות - רגעים קפואים בזיכרון, תקצירים שאנחנו משדרים שוב ושוב, שערים ושידורים ושאגות של קהל ותוצאות שנשארות לנו בתודעה. ובמובן הזה, העונה הזאת של בית"ר יושבת גבוה מאוד בלב של כל אוהד.
כי בסופו של דבר, מה שאנחנו לוקחים איתנו הלאה הוא לא בהכרח תארים. המתכת היא טובה להתאחדות, לארונות, ליצרני הגביעים בצחובוי. מה שאנחנו לוקחים איתנו הלאה זה זכרונות - רגעים קפואים בזיכרון, תקצירים שאנחנו משדרים שוב ושוב, שערים ושידורים ושאגות של קהל ותוצאות שנשארות לנו בתודעה. ובמובן הזה, העונה הזאת של בית"ר יושבת גבוה מאוד בלב של כל אוהד.
ומי זוכר את השלושער של מוזי נגד הפתח תקוואים בטדי? את גמר גביע הטוטו והניצחון על הפועל ת"א? והמשחק אתמול - עם שמינייה ראשונה מזה כמעט שלושים שנה? כל אחד מהם הוא משחק שאפשר לכתוב עליו ספר של רגשות.
התודעה של אוהדי בית"ר שנולדו בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים מעוצבת ע"י המוצר הנשכח המכונה "קלטת אליפות". היום כבר אין וידאו שאפשר להכניס אליו קלטת (גם אליפויות אין כל כך) - אבל הזכרונות עדיין חיים ביוטיוב. אליהם אנחנו הולכים ברגעים קצת יותר מבאסים - לשנים היפות ההן, לפישונט ושאלוי ואוחנה ואיציק זוהר, ליורם ארבל ולמונטאז` ההוא עם השיר "הפרח בגני". נוסטלגיה. כמה יפה היא.
אבל ברגעים האלה, ההיסטוריה נכתבת. בעוד עשרים שנה, אם תהיה אליפות אבל גם אם לא, נחזור לניצחונות האלה ולימים האלה. כמו שהדור שלנו מתגעגע לפישונט ושאלוי ואוחנה (כן, מה לעשות, גם לאבוקסיס), הדור הנוכחי ייזכר בערגה בשועה האלגנטי, באינו קשוח כמו יהלום, בירין לוי שחזר לעצמו, בעדי יונה - סופרסטאר ירושלמי, בירדן כהן השלוח כאיילה, בנאנא אנטווי וגונזאלס שאולי יהיו הפישונט ושאלוי הבאים.
ולברק יצחקי, שאחראי ללא מעט זכרונות יפים כשחקן ("ולעומת זאת"), והיום עושה את זה כמאמן - ומנהיג. פאק נוסטלגיה. היום את הזכרונות שלנו אנחנו שואבים מההווה. כמו שאמרתי פעם לחבר: אולי אין לנו אליפות, אבל יש לנו את הקלטת.
זה היה ניצחון של בית"ר שיצא משנות התשעים. בית"ר של גאידמק היתה אולי חזקה, אבל לא היתה יכולה להוציא מתוכה הצגות כאלה - היא היתה קבוצת כוכבים אנומלית, בנויה בעיקר משכירי חרב והשלד שנבנה במכבי חיפה (בנאדו, זנדברג, עידן טל), שניצחה כמעט מכוח האינרציה. היא היתה אלופה כי היא היתה הכי טובה. 1+1=2. נוסחה מתמטית פשוטה של תקציב גדול פלוס ווינריות מצטברת פלוס קהל גדול פלוס יריבות שהיו בשנים חלשות וקיבלת מהם שתי אליפויות, וגמר גביע אחד שהיה מרגש - אבל זה הזיכרון המרגש היחיד מאותן שנתיים קצרות.
בית"ר הזאת, לעומת זאת, היא תוצאה של תהליך הרבה יותר אורגני. ידברו עד מחר על אצילי (וחלקו בעונה הזאת הוא אדיר, שלא יהיה ספק), אבל בסופו של דבר גיבורי הניצחון אתמול על נתניה הם תוצרים של התחייה מחדש במועדון: ירדן שועה, שהגיע בשנים האפלות של שלהי עידן חוגג, עדי יונה שגדל במועדון, ירין לוי שהגיע בקיץ 2024 כאלמוני לחלוטין, גונזאלס שכבש ובישל עוד לפני שמישהו בכלל יודע איך לאיית את השם שלו. קאלו וקרבאלי שהושמצו עוד לפני שארגנו את המזוודות, ירדן כהן שמי חשב בכלל שהוא יהיה מגן שמאלי ראשון? זו בית"ר שצמחה מלמטה, ולכן היא מרגשת ועוצמתית יותר מהאלופה ההיא.
היא קבוצה שלא ראתה בעצמה כהיסטורית, אבל התפתחה לכזו. ולכן קל כל כך להתאהב בה - לכן היא מייצרת לנו רגעים שניקח איתנו לכל החיים. רק מקבוצה כזו זה היה יכול לבוא. מהקבוצה המשוגעת והבלתי אפשרית והמוכשרת והמופקרת והמטורללת, והגאונה, והנדיבה, והווינרית - שנבנתה בבית וגן הקיץ. קבוצה מהאגדות, גם אם היא לא תסיים ראשונה את הפלייאוף העליון שמצפה לה.
וכן, מצפה לה עוד מאבק אדירים - פלייאוף ארוך (לכו תדעו לכמה משחקי חוץ הקהל בכלל יוכל להגיע, אחרי המהומה בסיום) ומייגע, היא תצטרך לעבור מול כל הגיהנומים שמצפים לה, והיא עדיין בפיגור של ארבע נקודות גם אחרי אתמול. אבל כמו ששרה להקה שהמנהיג שלה היה פעם אוהד בית"ר, אי אפשר לשקר את הלב. והלב יזכור את בית"ר ירושלים של עונת 2025/26, גם כשצחובוי ישכח.
בית"ר הזאת, לעומת זאת, היא תוצאה של תהליך הרבה יותר אורגני. ידברו עד מחר על אצילי (וחלקו בעונה הזאת הוא אדיר, שלא יהיה ספק), אבל בסופו של דבר גיבורי הניצחון אתמול על נתניה הם תוצרים של התחייה מחדש במועדון: ירדן שועה, שהגיע בשנים האפלות של שלהי עידן חוגג, עדי יונה שגדל במועדון, ירין לוי שהגיע בקיץ 2024 כאלמוני לחלוטין, גונזאלס שכבש ובישל עוד לפני שמישהו בכלל יודע איך לאיית את השם שלו. קאלו וקרבאלי שהושמצו עוד לפני שארגנו את המזוודות, ירדן כהן שמי חשב בכלל שהוא יהיה מגן שמאלי ראשון? זו בית"ר שצמחה מלמטה, ולכן היא מרגשת ועוצמתית יותר מהאלופה ההיא.
היא קבוצה שלא ראתה בעצמה כהיסטורית, אבל התפתחה לכזו. ולכן קל כל כך להתאהב בה - לכן היא מייצרת לנו רגעים שניקח איתנו לכל החיים. רק מקבוצה כזו זה היה יכול לבוא. מהקבוצה המשוגעת והבלתי אפשרית והמוכשרת והמופקרת והמטורללת, והגאונה, והנדיבה, והווינרית - שנבנתה בבית וגן הקיץ. קבוצה מהאגדות, גם אם היא לא תסיים ראשונה את הפלייאוף העליון שמצפה לה.
וכן, מצפה לה עוד מאבק אדירים - פלייאוף ארוך (לכו תדעו לכמה משחקי חוץ הקהל בכלל יוכל להגיע, אחרי המהומה בסיום) ומייגע, היא תצטרך לעבור מול כל הגיהנומים שמצפים לה, והיא עדיין בפיגור של ארבע נקודות גם אחרי אתמול. אבל כמו ששרה להקה שהמנהיג שלה היה פעם אוהד בית"ר, אי אפשר לשקר את הלב. והלב יזכור את בית"ר ירושלים של עונת 2025/26, גם כשצחובוי ישכח.
