(Patrick Smith/Getty Images) (צילום: ספורט 5)
(Patrick Smith/Getty Images) | צילום: ספורט 5

מונדיאל 2026 אמור להיות חגיגת הכדורגל הגדולה בהיסטוריה - עם 48 נבחרות, שלוש מדינות מארחות ואצטדיוני ענק מודרניים. אבל ככל שהקיץ מתקרב, נראה שבעולם עוסקים פחות ופחות בנעשה על הדשא ובשבועות האחרונים הדיון על חרם אפשרי נגד הטורניר הפך מספקולציה בפורומים לדיון רשמי בדרגים הפוליטיים והספורטיביים הבכירים ביותר באירופה.

מה שמתדלק את הזעם האירופי הוא שילוב נפיץ של מדיניות פנים וחוץ מצד הממשל של דונאלד טראמפ, כאשר שני אירועים מרכזיים הציתו את הדיון. הראשון הוא הרצח אלכס פרטי, אח מוסמך ואזרח ארה"ב, בידי סוכני הגירה (ICE) במהלך הפגנות במיניאפוליס, עורר גל מחאות בינלאומי ונתפס כשיא של מדיניות אכיפה אגרסיבית שמרתיעה אוהדים מלהגיע למדינה.

 

טראמפ ואינפנטינו. יחסים קרובים (Andrew Harnik/Getty Images) (צילום: ספורט 5)
טראמפ ואינפנטינו. יחסים קרובים (Andrew Harnik/Getty Images) | צילום: ספורט 5
בנוסף, גם ההחלטה של טראמפ להורות על מבצע צבאי בוונצואלה, שכלל את לכידתו של הנשיא ניקולס מאדורו והבאתו למשפט בארה"ב, נתפסת בבירות אירופה כערעור על החוק הבינלאומי. וכן הדיבורים על סיפוח גרינלנד שעוררו זעם מיוחד בדנמרק ובמדינות סקנדינביה, שהיו הראשונות להעלות את שאלת הלגיטימיות של אירוח המונדיאל במדינה ש"מאיימת על שכנותיה".

בגרמניה, אוקה גוטליך, סגן נשיא ההתאחדות לכדורגל ונשיא זנקט פאולי, הצהיר בגלוי: "הגיע הרגע שבו צריך לדבר על חרם בצורה מעשית". עם זאת, נשיא ההתאחדות ברנד נוינדורף מנסה להרגיע את הרוחות וטוען כי "חרם הוא צעד שגוי בנקודת הזמן הזו".

בצרפת, שרת הספורט הבהירה שאין כרגע כוונה להחרים, אך פוליטיקאים מהשמאל כבר קוראים להעביר את הטורניר מארה"ב ודיווחים אחרונים מצביעים על כך שגם בהולנד מתחילה לחלחל ההבנה שייתכן ויהיה צורך בנקיטת עמדה, במיוחד לאור הקפאת ויזות לאוהדים ממדינות מסוימות.

לעומתן, ספרד למשל שומרת בינתיים על שתיקה מוחלטת. כמי שאמורה לארח את המונדיאל ב-2030, הספרדים חוששים מכל עימות עם פיפ"א שיסכן את האירוח שלהם.

בנוסף, לאחרונה מארק פיית`, עורך דין ומומחה למלחמה בשחיתות, ייעץ לאוהדים בראיון לעיתון הגרמני Der Bund "להתרחק מארצות הברית". בלאטר תמך בדברים ברשתות החברתיות וכתב: "אני מסכים עם האמירה הזו". כל זאת מעורר מהומה גדולה פחות מחצי שנה לפני שריקת הפתיחה.

אחת הסיבות המרכזיות לזעם היא מערכת היחסים ההדוקה בין נשיא פיפ"א, ג`אני אינפנטינו, לדונלד טראמפ. בטקס הגרלת המונדיאל בוושינגטון, הדהים אינפנטינו כשהעניק לטראמפ את "פרס השלום של פיפ"א" – פרס חדש שנוצר במיוחד. המהלך נתפס באירופה כחנפנות פוליטית בוטה, במיוחד כשטראמפ קיבל סמכויות נרחבות בניהול הטורניר, כולל השפעה על בחירת הערים המארחות.

אז איפה זה עומד? ההיסטוריה מלמדת שחרמות בספורט הם נדירים (כמו מוסקבה 1980 ולוס אנג`לס 1984), ובכדורגל המודרני, שבו מעורבים מיליארדי דולרים, הסיכוי לחרם מלא הוא נמוך. עם זאת, עצם העובדה שנבחרות כמו גרמניה והולנד בכלל דנות באפשרות הזו, חמישה חודשים לטורניר, היא דבר שאי אפשר לזלזל בו.

גורמים בפיפ"א חוששים שלא נראה "חרם רשמי" של נבחרות, אלא סדרת מחאות על המגרש (בסגנון "כיסוי הפה" של גרמניה בקטאר) או "חרם אוהדים" שיוביל ליציעים ריקים ופגיעה אנושה בתדמית הטורניר.