זה דיון שעולה מחדש אחרי כל אכזבה ספורטיבית ישראלית. בין אם זה הפסד כואב של נבחרת הכדורסל, עוד פעם שבה נבחרת הכדורגל לא עלתה לטורניר גדול או איזו מעידה של ספורטאי אולימפי - מעירה מחדש את הדב הישן מרבצו. "יהודים פשוט לא טובים בספורט", אומר האומר. "זה לא בשבילנו". הטענה המושלמת - לפיה כל הניסיונות שלנו להיאבק, או להביא מאמנים, או להתאמן, די שוות לפח. אנחנו פשוט לא טובים בזה. בכלל.
וזו טענה שקנתה לעצמה לא מעט לקוחות נאמנים - מקומיקאים ועד פרשנים. טענה מאוד נוחה, צריך להודות - כי היא מספקת פשר לכל אכזבה. פיתרון מהיר לכל פאשלה - זו לא אחריות של אף אחד, אלא של הגנטיקה. הגנטיקה הארורה פשעה בנו, הפכה אותנו לנחותים מול הגויים - וגרמה לנו להפסיד שוב ושוב. היהודים, וכתוצאה ישירה מכך גם הישראלים, טובים אולי בדברים אחרים: בהייטק, במדע, במוזיקה, בקומדיה - אבל לא ממש במקומות שבהם צריך לרוץ מהר ולקפוץ גבוה.
וזו טענה שקנתה לעצמה לא מעט לקוחות נאמנים - מקומיקאים ועד פרשנים. טענה מאוד נוחה, צריך להודות - כי היא מספקת פשר לכל אכזבה. פיתרון מהיר לכל פאשלה - זו לא אחריות של אף אחד, אלא של הגנטיקה. הגנטיקה הארורה פשעה בנו, הפכה אותנו לנחותים מול הגויים - וגרמה לנו להפסיד שוב ושוב. היהודים, וכתוצאה ישירה מכך גם הישראלים, טובים אולי בדברים אחרים: בהייטק, במדע, במוזיקה, בקומדיה - אבל לא ממש במקומות שבהם צריך לרוץ מהר ולקפוץ גבוה.
לפי ויקיפדיה, 2.7% מכלל המדליות במשחקים האולימפיים, ו-3.5% ממדליות הזהב שייכות ליהודים. 515 מתוך 18,854 שחולקו עד היום. נשמע מעט? ובכן, זה משתפר כשנזכרים שחלקם של היהודים באוכלוסיית העולם עומד על 0.2% בלבד. כלומר, בהתחשב בעובדה שאנחנו מיעוט די זעום בגלובוס - הצלחנו להגיע ללא מעט, גם בתחומים הספורטיביים.
גם 20 המדליות האולימפיות של ישראל, מציבות אותה במקום ה-73 בעולם. שוב, נשמע לא הרבה - אבל גם כאן צריך להסתכל על היחס. לא פחות מ-162 אומות שונות התחרו עד היום במשחקים האולימפיים - מה שאומר שישראל אמנם לא נמצאת בפסגה (רחוק מאוד משם), אבל גם לא לגמרי בתחתית. מקום טוב באמצע - משהו שאפשר וצריך לשפר, אבל גם לא לגמרי להתבייש בו.
אבל מה שבאמת בעייתי בטענה הזאת, ש"יהודים לא טובים בספורט", הוא הכוללניות שלה - כל ספורט? כי יש לא מעט מקצועות ספורט שבהן אנחנו קרובים לצמרת. בג`ודו, למשל, יש לנו תשע מדליות אולימפיות - שזה מקום 20 בעולם. גם בשייט - יש לנו חמש מדליות אולימפיות (כולל שתיים מזהב - של גל פרידמן ותום ראובני), ו-50 מדליות באליפויות עולם.
בקיצור, יש כאן ענפי ספורט שהצליחו לגבש מורשת של הצלחות - שמביאות איתן עוד הצלחות. כך שזה לא ממש עניין של ספורט, כמו עניין של פוקוס - והמקומות שבהם אנחנו משקיעים תשומת לב ואנרגיות, ומקומות שלא.
וגם בענפים שבהם אנחנו לא ממש מצליחים - היו ספורטאים ישראלים שהצליחו להגיע לפסגה עולמית. ארטיום דולגופיאט היה מהמתעמלים הטובים בעולם, בטניס היו שחר פאר (בשיאה 11 בעולם) ועמוס מנסדורף (בשיאו 18 בעולם), בכדורגל ראינו לא מעט שחקנים שהצליחו לפלס את דרכם ואפילו להצליח במקום שבו הכדורגל באמת מצליח - אירופה (מרוני רוזנטל, דרך חיים רביבו ועד יוסי בניון ואייל ברקוביץ`). וגם ב-NBA, אחרי שנים ארוכות, כבר הצלחנו לטעת שורשים - עם חמישה שחקנים שלבשו את מדיהן של קבוצות NBA, כולל אולסטאר ישראלי אחד - ממש לאחרונה.
אם באמת היינו "לא טובים בספורט גנטית" - הרי שכל הספורטאים האלה, שבאו מפה והיו "יחידי סגולה", היו גם הם צריכים להיכשל. אבל העובדה שהיו כאלה שהצליחו, גם במקצועות קשים ומאתגרים, להצטיין - מעידה שזה לא קשור ליהדות שלנו, או ל"שריר הקצר". זה קשור להחלטות של בני אדם במציאות - למוטיבציה שלנו להשקיע ולהיות טובים יותר, לסמן מטרות ולהגשים אותן. יש בהיסטוריה היהודית, והישראלית, לא מעט ספורטאים שהצליחו להיות טובים במקצוע שלהם - ולא נתנו לאף קלישאה ישנה ומעוכה להפריע להם בדרך.
בקיצור - אנחנו לא מצטיינים בספורט, זה בטוח. אבל האם באמת אנחנו כאלה גרועים? המציאות היא אי שם באמצע. וההיסטוריה מלאה במדינות שהיו פעם חלשות במקצועות מסוימים, אבל השקיעו באופן עקבי וראו תוצאות לאורך זמן. כמו הספורט האולימפי הישראלי - שב-1992 הביא שתי מדליות, ובאולימפיאדה האחרונה בפריז כבר חגגנו שבע. במה שלא טובים, אפשר תמיד להשתפר - עם כוח רצון ועם פוקוס נכון. וגם אם לא רוצים להשתפר, עדיף להגיד לעצמנו את האמת - ולא למכור אגדות על גנטיקה חלשה.
בקיצור, יש כאן ענפי ספורט שהצליחו לגבש מורשת של הצלחות - שמביאות איתן עוד הצלחות. כך שזה לא ממש עניין של ספורט, כמו עניין של פוקוס - והמקומות שבהם אנחנו משקיעים תשומת לב ואנרגיות, ומקומות שלא.
וגם בענפים שבהם אנחנו לא ממש מצליחים - היו ספורטאים ישראלים שהצליחו להגיע לפסגה עולמית. ארטיום דולגופיאט היה מהמתעמלים הטובים בעולם, בטניס היו שחר פאר (בשיאה 11 בעולם) ועמוס מנסדורף (בשיאו 18 בעולם), בכדורגל ראינו לא מעט שחקנים שהצליחו לפלס את דרכם ואפילו להצליח במקום שבו הכדורגל באמת מצליח - אירופה (מרוני רוזנטל, דרך חיים רביבו ועד יוסי בניון ואייל ברקוביץ`). וגם ב-NBA, אחרי שנים ארוכות, כבר הצלחנו לטעת שורשים - עם חמישה שחקנים שלבשו את מדיהן של קבוצות NBA, כולל אולסטאר ישראלי אחד - ממש לאחרונה.
אם באמת היינו "לא טובים בספורט גנטית" - הרי שכל הספורטאים האלה, שבאו מפה והיו "יחידי סגולה", היו גם הם צריכים להיכשל. אבל העובדה שהיו כאלה שהצליחו, גם במקצועות קשים ומאתגרים, להצטיין - מעידה שזה לא קשור ליהדות שלנו, או ל"שריר הקצר". זה קשור להחלטות של בני אדם במציאות - למוטיבציה שלנו להשקיע ולהיות טובים יותר, לסמן מטרות ולהגשים אותן. יש בהיסטוריה היהודית, והישראלית, לא מעט ספורטאים שהצליחו להיות טובים במקצוע שלהם - ולא נתנו לאף קלישאה ישנה ומעוכה להפריע להם בדרך.
בקיצור - אנחנו לא מצטיינים בספורט, זה בטוח. אבל האם באמת אנחנו כאלה גרועים? המציאות היא אי שם באמצע. וההיסטוריה מלאה במדינות שהיו פעם חלשות במקצועות מסוימים, אבל השקיעו באופן עקבי וראו תוצאות לאורך זמן. כמו הספורט האולימפי הישראלי - שב-1992 הביא שתי מדליות, ובאולימפיאדה האחרונה בפריז כבר חגגנו שבע. במה שלא טובים, אפשר תמיד להשתפר - עם כוח רצון ועם פוקוס נכון. וגם אם לא רוצים להשתפר, עדיף להגיד לעצמנו את האמת - ולא למכור אגדות על גנטיקה חלשה.
