הביטוי "שעיר לעזאזל" הוא אחד הביטויים הכי נפוצים, ועתיקים, בשפה העברית. מקורו, אגב, מהיהדות - בטקס שהתקיים ביום הכיפורים, בו נהגו להשליך תיש אל צוק המכונה "עזאזל", על מנת שיכפר על החטאים של כולם. בתרבות הנפוצה יותר, המשמעות היא - אדם שמואשם, על לא עוול בכפיו, בחטאים של אחרים, ונדרש לכפר עליהם.
ואחרי פרץ היידישקייט הלא ברור הזה - בוא נדבר, לרגע אחד, על עומרי אלטמן. כנראה שאין דמות יותר מקטבת בהפועל תל אביב של העשורים האחרונים - מאשר הקשר הזה. יש רבים שמאוד אוהבים אותו, אבל גם רבים אחרים שהפכו אותו - לדעתי, שלא בצדק - לסמל הכישלון של האדומים בשנים האחרונות. היו אפילו כאלה שטענו ש"סמל אדום הוא כבר לא יהיה".
ואחרי פרץ היידישקייט הלא ברור הזה - בוא נדבר, לרגע אחד, על עומרי אלטמן. כנראה שאין דמות יותר מקטבת בהפועל תל אביב של העשורים האחרונים - מאשר הקשר הזה. יש רבים שמאוד אוהבים אותו, אבל גם רבים אחרים שהפכו אותו - לדעתי, שלא בצדק - לסמל הכישלון של האדומים בשנים האחרונות. היו אפילו כאלה שטענו ש"סמל אדום הוא כבר לא יהיה".
ומהסתכלות מהצד (כי כותב שורות אלה אינו אוהד הפועל ת"א), בעיניי גם הגדרת אלטמן כ"לוזר" היא מיתוס - שכדאי לנפץ. בסופו של דבר, לאלטמן נדבק כישלון שהוא גדול ממנו: הוא נתפס כאחראי, פשוט כי הוא היה בתקופה חלשה מאוד של המועדון. הוא היה "נער הפוסטר" המושלם לשפל היסטורי - כי הוא היה שחקן מרכזי בתקופה שבה הפועל ת"א לא היתה תחרותית באמת. שייכו את זה לאלטמן, כשהכשלים העמוקים היו של אנשים אחרים - וגבוהים הרבה יותר בהיררכיה.
כן, אלטמן הוא שחקן פציע ויש לו עליות ומורדות בקריירה - כמו לכל שחקן. לא מדובר בסופר גיבור או בשחקן גדול מדי - אבל הוא כן אדם שהיה קשור בנימי נפשו להפועל. מישהו שהלך וחזר לאדומים שוב ושוב (בשלוש קדנציות שונות), רצה מאוד להצליח ונשאר נאמן למועדון שלו - גם כשהמועדון לא היה ממש נאמן אליו. בתחילת העונה הזאת, אלטמן כבר היה בדרך החוצה - הוא יכול היה למצוא תחנה אחרת, ולבנות מחדש את הקריירה שלו, אבל הוא נשאר. נלחם על המקום, והפך למי שבמידה רבה - הציל את העונה הזאת של הפועל.
כי להפועל ת"א יש שוער לא רע, והגנה לא רעה בכלל (כשמאיימבו בריא), וקישור, והיא פגעה בזרים - אבל בדבר אחד היא לוקה העונה, וזו ההתקפה. ההימור הגדול שלקחו במועדון על דניאל דאפה - לפחות בינתיים, לא נראה כמו הצלחה גדולה (לחלוץ הצעיר יש רק שני שערים העונה). סתיו טוריאל ולויזוס לויזו עושים נפלאות, אבל פעמים רבות חסר עוד מחץ - ולוואקום הזה נכנס אלטמן.
בין אם זה באותה בעיטה חופשית נגד בית"ר, בין אם זה נגד ריינה כשהוא מילא ואקום - וסיים עם צמד ובישול, ובין אם זה בדרבי. כששום דבר לא הלך, והפועל לא היתה קיימת על המגרש למעלה מ-90 דקות - אלטמן נכנס, והביא את המשחק כמעט במו רגליו. אי אפשר לספר את סיפור המהפך הזה, והמשחק שייזכר לשנים (כנראה לעד) בזיכרון האדום הקולקטיבי - בלי האיש הלא פופולרי הזה, שספג לא מעט חבטות, שקם מהספסל ושינה את הגורל של המועדון. לא פחות.
וזה כנראה הכי סמלי, שדווקא אלטמן - מי שהיה סמל לדלות - היה האיש שפתח את השער לתקופה אחרת בהפועל ת"א. דווקא מי שסבל לעומק, ולקח על עצמו (כשעיר לעזאזל) את הכישלונות ואת הירידה הכואבת, היה זה שהעניק לקהל של הפועל את שני רגעי האושר הכי גדולים שלהם מאז עידן השפע של גוטמן, שכטר, ורמוט וזהבי. האם הוא אייקון אדום? את זה ישפטו אוהדי הפועל. אבל לפחות בעיניי, הוא בפירוש סמל ליציאה מתקופה של כישלון - לתקופה שבה הפועל ת"א מזהה אופק אחר. של הישגיות, של תחרותיות ושל יכולת להסתכל בעיניים - אפילו ליריבה מהצד השני של הכביש.
ואולי אחרי הרגע המאושר הזה שהוא העניק להם, אפשר קצת לרדת מההאשמות כלפיו. ולתת לו את הכבוד המגיע לו. כבוד של סמל אדום, שזכה ליחס לא הוגן על לא עוול בכפיו.
בין אם זה באותה בעיטה חופשית נגד בית"ר, בין אם זה נגד ריינה כשהוא מילא ואקום - וסיים עם צמד ובישול, ובין אם זה בדרבי. כששום דבר לא הלך, והפועל לא היתה קיימת על המגרש למעלה מ-90 דקות - אלטמן נכנס, והביא את המשחק כמעט במו רגליו. אי אפשר לספר את סיפור המהפך הזה, והמשחק שייזכר לשנים (כנראה לעד) בזיכרון האדום הקולקטיבי - בלי האיש הלא פופולרי הזה, שספג לא מעט חבטות, שקם מהספסל ושינה את הגורל של המועדון. לא פחות.
וזה כנראה הכי סמלי, שדווקא אלטמן - מי שהיה סמל לדלות - היה האיש שפתח את השער לתקופה אחרת בהפועל ת"א. דווקא מי שסבל לעומק, ולקח על עצמו (כשעיר לעזאזל) את הכישלונות ואת הירידה הכואבת, היה זה שהעניק לקהל של הפועל את שני רגעי האושר הכי גדולים שלהם מאז עידן השפע של גוטמן, שכטר, ורמוט וזהבי. האם הוא אייקון אדום? את זה ישפטו אוהדי הפועל. אבל לפחות בעיניי, הוא בפירוש סמל ליציאה מתקופה של כישלון - לתקופה שבה הפועל ת"א מזהה אופק אחר. של הישגיות, של תחרותיות ושל יכולת להסתכל בעיניים - אפילו ליריבה מהצד השני של הכביש.
ואולי אחרי הרגע המאושר הזה שהוא העניק להם, אפשר קצת לרדת מההאשמות כלפיו. ולתת לו את הכבוד המגיע לו. כבוד של סמל אדום, שזכה ליחס לא הוגן על לא עוול בכפיו.
