מכביזם באדום: המאפיינים של הפועל תל אביב החדשה

1. ב"ש. זה אמנם עוד לא גמור, אבל הניצחון של מוליכת הטבלה באשדוד הרגיש כמו אבן דרך - דווקא בגלל שהוא היה קשה. באר שבע לא שיחקה מדהים בי"א, למעשה היא היתה קרובה מאוד לקבל את השוויון, אולי אפילו להפסיד. ויש לה לא מעט בעיות בהגנה, שהתקפות יותר טובות משל אשדוד יכולות לנצל. אבל מעל הכל, יש לה את מה שהביא לה ניצחון אתמול - והוא האקס פקטור המושלם. קינגס קנגוואה.

כי נורא נחמד ונוח לצייר את הפסאדה של מאבק אליפות - והתמונה, לפחות בינתיים, צמודה. אבל האמת היא שהכל בסוף תלוי ברגליים של האיש והחולצה מספר 17 (שהתחלפה מ-20). קנגוואה הוא האיש שיקבע מי תהיה האלופה. אם הוא יהיה בפוקוס ואיכותי כמו שהוא במחזורים האחרונים, חבל למתחרות - ולכולנו - על הזמן. ב"ש תהיה אלופה. אם הוא יאבד ריכוז (או חס וחלילה משהו אחר יקרה), הדלת תיפתח לאליפות של קבוצה אחרת. זה פשטני, לכאורה, אבל זו המציאות.

כי כבר שכחנו, אבל בעונה שעברה מי שסחב את ב"ש בקילומטר האחרון לא היה קנגוואה, אלא דן ביטון. בפלייאוף העליון לביטון היו שישה שערים, ולקנגוואה רק ארבעה (כשבעונה שעברה היחס היה 10 לזמבי ו-5 לישראלי). כשקנגוואה התרחק מהיכולת הדורסנית שלו, אחרים היו צריכים למלא את החלל - וזה היה לא פשוט, ובמידה רבה כך ב"ש איבדה את היתרון שלה והפסידה את האליפות למכבי ת"א. הוא אמנם היה על המגרש, אבל הורגש הרבה פחות מהדומיננטיות של תחילת העונה - והתוצאות בהתאם.

והעונה, היתה תחושה שהמגמה תימשך - שדן ביטון ייקח את היוזמה, וקנגוואה מתפייד. אבל במחזורים האחרונים, קנגוואה חוזר להיות הבוס - וגם ב"ש מרגישה טובה, חזקה ופרשית יותר. בסופו של דבר, זו הקבוצה שלו. והמשימה האסטרטגית מספר אחת של באר שבע היא לשמור את הקברניט שלה כמה שיותר כשיר, בקילומטר האחרון של העונה. כי הוא היה ונשאר המפתח שלה, אם היא רוצה לסיים ראשונה.

2. הפועל ת"א. כנראה שקוראיי האדומים יתעצבנו מההשוואה שהולכת ליפול עליהם (ואני מתנצל מראש), אבל אי אפשר להתעלם מהאירוניה - והיא שהפועל ת"א קיבלה על עצמה תפיסת עולם קצת "מכביסטית". לא במובן הדורסני והקפיטליסטי (חלילה), אבל כן במובן שמקדש את התוצאה - את הניצחון, על פני הדרך. הפועל תל אביב, שהיה סביבה אתוס קצת "לוזרי" בעבר, הפכה להיות ווינרית בנשמה. כזו שלא תמיד טובה, ולעתים ממש לא טובה, אבל יודעת לנצח בסוף.

ואירונית עוד יותר העובדה שזה נולד בדרבי - דווקא מול מכבי, שעשתה את ההפך. מכבי לכאורה "שיחקה יותר טוב", אבל כשהגיעו הדקות המכריעות היא קרסה לתוך עצמה. הפועל ת"א בדרבי ההוא היתה חלשה להחריד, אבל ידעה להתעורר בדקות האחרונות כדי להביא את הניצחון ולרשום היסטוריה. בפשטות, היא היתה 90 דקות לא טובה, וארבע דקות טובה - אבל כשאלה ארבע הדקות המכריעות, הניצחון כולו שלך.

וזה מה שהפועל ת"א הראתה גם בשישי מול הפועל ירושלים: היא לא "הרשימה". היא לא נצצה. היא לא רקדה על הדשא. אבל ברגעים מסוימים, בעיקר לקראת סוף שתי המחציות, היא הרימה הילוך - השתמשה בשני האסים שלה, סתיו טוריאל ולויזוס לויזו, ונגמר הסיפור. 0:2 במחצית שהוציא את הפועל ירושלים מהעניינים, ו-1:3 של בואטנג לקראת הדקה התשעים ששבר את הירושלמים סופית, דווקא אחרי שהיריבה של זיו אריה הרימה את הראש. קילינג אינסטינקט, שהוא הפועל ת"א הנוכחית. לנצח בלי שתרגיש.

על שלושה אלמנטים הפועל ת"א הנוכחית מתבססת. על ווינריות, על עצבים של ברזל (כולל יכולת לשרוד דקות לא פשוטות) ועל בלומפילד האדום שהפך למבצר. כל עוד יהיו לה את שלושת האלמנטים האלה, אף קבוצה בליגה לא חסינה מולה. וזה עוד נדבך בפלייאוף ה"חרבו דרבו" שמצפה לנו. אבל בזה, אגע בהמשך.