הנה עובדה אחת יסודית: הפועל באר שבע, אחרי כמה שנים של חיפוש, נמצאת בעמדת זינוק לאליפות. הפער בצמרת יציב (היא תישאר ראשונה גם אחרי מחזור הליגה שייפתח מחר, בכל מצב), הקבוצה איכותית וטובה, קנגוואה מתחיל להיכנס לעניינים ואפילו ברמת החיזוק - שני שחקנים חדשים, מוחמד אבו רומי וג`אבון איסט, מגיעים מהליגה ויעבו את הסגל של רן קוז`וך.
והנה עובדה אחת נוספת: למרות עונה שהיא לכל הדעות מוצלחת - כשהיא בתחרות חזקה מאוד על שני תארים (כולל הגרלה נוחה יחסית בחצי הגמר), ההתלהבות מסביב נראית פחות גדולה. משחק הגביע שלה נגד מכבי בני ריינה בטרנר הביאה כמות די נמוכה של צופים, וגם למשחקי החוץ ב"ש מביאה - על אף הפוטנציאל שיש בה - מספרים יחסית נמוכים מבחינת האהדה.
והנה עובדה אחת נוספת: למרות עונה שהיא לכל הדעות מוצלחת - כשהיא בתחרות חזקה מאוד על שני תארים (כולל הגרלה נוחה יחסית בחצי הגמר), ההתלהבות מסביב נראית פחות גדולה. משחק הגביע שלה נגד מכבי בני ריינה בטרנר הביאה כמות די נמוכה של צופים, וגם למשחקי החוץ ב"ש מביאה - על אף הפוטנציאל שיש בה - מספרים יחסית נמוכים מבחינת האהדה.
וכאן, מגיע המיתוס - הטענה שלפיה ב"ש הנוכחית פחות מלהיבה מהגרסה המוצלחת הקודמת של המועדון: שושלת ברק בכר, ששברה את רצף ארבעים השנה ולקחה שלוש אליפויות רצופות בין 2016 ל-2018. או, בקיצור, ב"ש הזאת אמנם טובה - אבל לא מספיק טובה. האמנם? זמן לנפץ.
בכל הקשור לשלב האמת - צריך להודות שב"ש ההיא היתה יותר נוצצת. בקבוצה ההיא של הפועל ב"ש שיחקו שורה של שחקנים שהיו סיפורים בפני עצמם - מאור מליקסון, בן שהר, מאור בוזגלו, טוני וואקמה, מהרן ראדי, ג`ון אוגו וכמובן אליניב ברדה. משם נולד הביטוי הקצת שחוק ש"אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך". היה שם עושר וגיוון לא רק ברמת הכדורגל, אלא גם ברמת הסיקור התקשורתי. כל אחד מהשבעה שציינתי היה שחקן שאפשר היה לתת עליו זרקור. שהיה שווה יחס ועורר עניין, גם בלי קשר למה שקרה על המגרש.
אבל עם כל הכבוד ליכולת של ב"ש ההיא, שתיזכר כקבוצה היסטורית - בנתונים האובייקטיביים, ב"ש של קוז`וך טובה יותר. ולעתים טובה משמעותית. הנה נתון אחד מרכזי - בעונה שעברה, שלא נגמרה באליפות (גם) בגלל החלטות של בית הדין, היא השיגה 80 נקודות על הדשא (בהתחשב בכך שאת תוצאת המשחק האבוד נגד סכנין לעולם לא נדע). זו כמות זהה לכמות שלקחה ב"ש של בכר באליפות השלישית (2017/18), ולא רחוקה משמעותית מה-83 וה-85 שהשיגו שתי האלופות האחרות (2016 ו-2017, בהתאמה).
אבל אם מדברים על אטרקטיביות - ב"ש של העונה שעברה כבשה יותר שערים מכל שלוש הקבוצות ההן. 75 שערי זכות היו לה, לעומת 73 של ב"ש ב-2016/17, 70 של האלופה האחרונה ב-2018 ו-66 שערים בלבד של האלופה ב-2016 - ששברה את הקרח ההיסטורי. אגב, באופן ממוצע, כמות השערים למשחק בעונה הנוכחית (אחרי 22 מחזורים) גבוהה משמעותית מעידן השושלת - 2.31 (!) שערים למשחק, כשהקבוצה שכבשה הכי הרבה - זו של 2017 - הבקיעה רק 2.02. מדהים.
וב"ש של קוז`וך לא רק כובשת יותר, אלא גם מחוברת יותר לעיר. ב"ש של 2016-18 היתה קבוצה של שחקנים מצוינים, שרובם הגיע מחוץ לבאר שבע. אליניב ברדה אמנם היה זה שהוביל את המהפכה, אבל מי ששיחק לצידו בסגל הישראלי באו ממקומות אחרים. מאור מליקסון מיבנה, מאור בוזגלו ובן שהר מחולון, מהרן ראדי מכפר סולם. בב"ש הנוכחית, בשקט בשקט, צומחים כמה שחקנים מקומיים שלוקחים משבצת משמעותית. אמיר גנאח, למשל; אופיר דוידזאדה שחזר - ואחד מכוכבי הקבוצה הוא דן ביטון, שאמנם עשה סיבוב שלם בישראל ובאירופה, אבל בסוף הוא באר שבעי.
בקיצור, הפועל ב"ש הנוכחית אמנם עטופה קצת פחות נוצץ - אבל יש בה את הכדורגל הטוב ביותר שב"ש הציגה, אפילו יותר מהקבוצה של ברק בכר. היא מהירה יותר, איכותית יותר, כובשת יותר - והיתה רחוקה סנטימטרים מדאבל היסטורי של המועדון רק בעונה שעברה. על הנייר, ההיסטוריה נשברה ב-2016 - אבל יכול להיות שמאוד להיות שהקבוצה שצמחה עשור אחרי האלופה ההיא, תיזכר כהיסטורית לא פחות.
בכל הקשור לשלב האמת - צריך להודות שב"ש ההיא היתה יותר נוצצת. בקבוצה ההיא של הפועל ב"ש שיחקו שורה של שחקנים שהיו סיפורים בפני עצמם - מאור מליקסון, בן שהר, מאור בוזגלו, טוני וואקמה, מהרן ראדי, ג`ון אוגו וכמובן אליניב ברדה. משם נולד הביטוי הקצת שחוק ש"אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך". היה שם עושר וגיוון לא רק ברמת הכדורגל, אלא גם ברמת הסיקור התקשורתי. כל אחד מהשבעה שציינתי היה שחקן שאפשר היה לתת עליו זרקור. שהיה שווה יחס ועורר עניין, גם בלי קשר למה שקרה על המגרש.
אבל עם כל הכבוד ליכולת של ב"ש ההיא, שתיזכר כקבוצה היסטורית - בנתונים האובייקטיביים, ב"ש של קוז`וך טובה יותר. ולעתים טובה משמעותית. הנה נתון אחד מרכזי - בעונה שעברה, שלא נגמרה באליפות (גם) בגלל החלטות של בית הדין, היא השיגה 80 נקודות על הדשא (בהתחשב בכך שאת תוצאת המשחק האבוד נגד סכנין לעולם לא נדע). זו כמות זהה לכמות שלקחה ב"ש של בכר באליפות השלישית (2017/18), ולא רחוקה משמעותית מה-83 וה-85 שהשיגו שתי האלופות האחרות (2016 ו-2017, בהתאמה).
אבל אם מדברים על אטרקטיביות - ב"ש של העונה שעברה כבשה יותר שערים מכל שלוש הקבוצות ההן. 75 שערי זכות היו לה, לעומת 73 של ב"ש ב-2016/17, 70 של האלופה האחרונה ב-2018 ו-66 שערים בלבד של האלופה ב-2016 - ששברה את הקרח ההיסטורי. אגב, באופן ממוצע, כמות השערים למשחק בעונה הנוכחית (אחרי 22 מחזורים) גבוהה משמעותית מעידן השושלת - 2.31 (!) שערים למשחק, כשהקבוצה שכבשה הכי הרבה - זו של 2017 - הבקיעה רק 2.02. מדהים.
וב"ש של קוז`וך לא רק כובשת יותר, אלא גם מחוברת יותר לעיר. ב"ש של 2016-18 היתה קבוצה של שחקנים מצוינים, שרובם הגיע מחוץ לבאר שבע. אליניב ברדה אמנם היה זה שהוביל את המהפכה, אבל מי ששיחק לצידו בסגל הישראלי באו ממקומות אחרים. מאור מליקסון מיבנה, מאור בוזגלו ובן שהר מחולון, מהרן ראדי מכפר סולם. בב"ש הנוכחית, בשקט בשקט, צומחים כמה שחקנים מקומיים שלוקחים משבצת משמעותית. אמיר גנאח, למשל; אופיר דוידזאדה שחזר - ואחד מכוכבי הקבוצה הוא דן ביטון, שאמנם עשה סיבוב שלם בישראל ובאירופה, אבל בסוף הוא באר שבעי.
בקיצור, הפועל ב"ש הנוכחית אמנם עטופה קצת פחות נוצץ - אבל יש בה את הכדורגל הטוב ביותר שב"ש הציגה, אפילו יותר מהקבוצה של ברק בכר. היא מהירה יותר, איכותית יותר, כובשת יותר - והיתה רחוקה סנטימטרים מדאבל היסטורי של המועדון רק בעונה שעברה. על הנייר, ההיסטוריה נשברה ב-2016 - אבל יכול להיות שמאוד להיות שהקבוצה שצמחה עשור אחרי האלופה ההיא, תיזכר כהיסטורית לא פחות.
